אלה נווה, פעילת סביבה ותיקה מחיפה, .החליטה אחרי שנים של מאבקים סביבתיים לפרוש "כי ראיתי שהציבור לא מבין מה טוב בשבילו, ואמרתי, די, נמאס לי". אבל במקום מנוחה, היא מצאה מלחמה חדשה, אישית וציבורית, על מקור מים קדום ונסתר סמוך לגבול ירדן – מעיין עין ג'ונס, או כפי שהוא מוכר בקרב הארכיאולוגים: עין ריח. זהו מאבק שמערב פוליטיקה, בריאות נשית, היסטוריה קדומה ודחפורים שממהרים לייבש נכס לאומי בשם התיירות.
איתן אלחדז ברק
"הייתי שנתיים כמעט ולא עסקתי בשום דבר," מספרת נווה בפגישתנו, "ובשנתיים האלה אמרתי: 'יאללה, אני אחזור לרפא את עצמי,' כי לא הייתי במצב כל כך טוב. נסעתי הרבה למעיין, שהוא באמת מעיין מְרַפֵּא."
המעיין המדובר הוא האחרון מבין חמש הנביעות התרמו-מינרליות באזור חמת גדר שנותר פתוח וחופשי לציבור. אך עבור נווה, עין ג'ונס אינו רק מקום רחצה, אלא המפתח לאתר חמת גדר העתיקה – אתר רומי בקנה מידה עולמי שמעולם לא נחפר במלואו, ועכשיו נמצא בסכנת השמדה.
ההיסטוריה שמעולם לא נחפרה
עין ג'ונס שוכן בנקודה גיאופוליטית רגישה, סמוך לגבול הירדני, עובדה שככל הנראה מנעה עד היום השקעות מסיביות, והותירה אותו במעמד של "חצר אחורית". דווקא מעמד זה, ששמר על אופיו הפראי והחינמי, הוא שהפך אותו למוקד משיכה מחתרתי של "חובבי בריאות ומים חמים, מטיילים שנדהמו מהאתר העתיקות הסמוך, וגם חובבי מסיבות", כפי שתואר בעבר.
אלה נווה מסבירה כי סביב המעיין נמצא ליבו האמיתי של האתר הקדום. "ממש מאחוריו יש מבנה עתיק שמצאו בו מנורה בעלת שבעה קנים, 30 מטר מאחוריו, כן, ולא חפרו את המבנה הזה." מדוע לא חפרו? לטענתה, בגלל מבנה מאוחר יותר: "יש שם בית כנסת מהמאה החמישית, אז הם לא טרחו לחפור מבנה שכנראה קדום יותר, שנמצא ממש ליד המעיין."
היא מציגה את הדברים כ"גניבת היסטוריה": "מצד אחד, יש כאן גניבת היסטוריה: ממש מאחורי המעיין יש אתר שלם נוסף של חמת גדר העתיקה. רק 10% ממנו נחפר אי-פעם, והחלק שליד המעיין לא נחפר כלל, ואנחנו לא יודעים מה יש שם."
נווה טוענת כי המעיין הוא הבסיס לכל מה שקם מסביב; זה היה "שער העיר", האזור העתיק ביותר, אשר שימש לרחצה עוד מימי ההלניסטים והרומאים, וגם בתקופות היהודית והביזנטית. תוכניתה של המדינה, לטענתה, היא פשוטה: "נמלא את המרחצאות [הרומיים הסמוכים] שם במים של עין ג'ונס, ואת עין ג'ונס נדרוס".
המאבק המשפטי ופסק הדין החדש
המאבק הציבורי של נווה ושותפיה התחיל לאחר שבמאי 2025 הודיעו רשות מקרקעי ישראל והמועצה האזורית עמק הירדן, בסיוע הקרן לשטחים פתוחים, שהן מתכננות "לשפץ" את המעיין.
"עשיתי מחקר קטן," אומרת נווה, "ומצאתי שיש להם שם תוכניות לנקז את המעיין… הם צריכים מים תרמו-מינרליים [עבור פרויקטים תיירותיים], והם הולכים לקחת את כִּבְשַׂת הָרָשׁ – המעיין הציבורי האחרון שנשאר לציבור."
הפעילים גייסו 13,000 שקל והגישו עתירה, מה שגרם לעצירת העבודות. הדיון האחרון בעתירה הביא לפסיקה מעניינת: השופט אמנם התייחס למבנה המעיין כאל "מבנה מסוכן" והתיר לבנות בתוכו, אך קבע תנאי חשוב ביותר: העבודות דורשות אישור מרשות העתיקות.
"השופט בעצם עזר לנו," מסבירה נווה, "בכך שאמר שהם צריכים אישור של רשות העתיקות. עכשיו, זה הזמן ללחוץ על רשות העתיקות."
סודות הצנרת ותעלומת הניקוז
הנקודה המרכזית שעולה בראיון היא עניין הניקוז. נווה מציגה תוכניות מתאר (תשריט ג/2221) מ-2018, שבהן מוגדר עין ג'ונס כ"מתקן הנדסי" המיועד לבניית צינורות.
"כל מה שצבוע בוורוד הולך להיות תיירות ומלונאות," היא מראה, "והם בעצם הגדירו את המעיין שלנו כ'מתקן הנדסי'. הם הולכים לבנות בו כל מיני צינורות."
החשש הוא שהניקוז נועד להזין את המרחצאות הרומיים הסמוכים, שהופכים כעת לגן לאומי בניהולה של רשות הטבע והגנים (רט"ג). נווה מצטטת את דבריו של יועץ מרשות העתיקות, דן בהט, שכתב בעבר: "יש קשר בין המעיין שלנו לגן הלאומי."
"הגן הלאומי צריך למלא בריכות רומיות אדירות במים תרמו-מינרליים," היא אומרת, ומסיקה: "זה יכול להיות הקשר היחיד, כי המעיין שלנו לא נכלל בפארק של רט"ג." כלומר, המטרה היא להזרים את מי עין ג'ונס הציבורי והקדום לגן הלאומי בתשלום, ובכך "לדרוס" את המעיין הפתוח.
היא רואה בדבר השתלטות שתואמת דפוס פעולה מוכר: "זה מה שהם עשו כאן, זה בדיוק אותו הדבר. זו דרך להשתלט ולמעשה להגביל כניסה של ציבור," כפי שקרה, לדבריה, במעיינות חמי טבריה ואף בעין הנצי"ב הסמוך.
קדושה, בריאות הגברת החשק המיני
הרשויות טוענות כי הסיבה לעבודות היא בטיחות: המבנה מתפורר, יש סכנת קריסת קירות ואף אירעו מקרי טביעה. "הם הגדירו את זה כ'מבנה מסוכן', אז צריך מהר לדאוג לו," מודה נווה, ומייד משיבה: "העניין הוא שה'מבנה המסוכן' הזה עומד על תִּילוֹ כבר שנים רבות… זה נכס שאין לו מחיר, מבחינה ציבורית, ארכיאולוגית ואוצר טבע."
נווה, שהגיעה למקום כחלק מתהליך ריפוי אישי לאחר מחלת הסרטן, מתארת את סגולות המעיין בהתלהבות: "אני חוזרת משם בכל פעם באורות. כשאני חוזרת משם אני מרגישה שאני עם אנרגיה"
היא גילתה כי המעיין מושך גם קהל דתי: "פגשתי פעיל דתי מיבניאל, והוא גילה לי שיש נשים דתיות רבות שמגיעות למעיין, כי הוא מגביר חשק ומסייע בפריון. באותו רגע הבנתי שאין מצב שאני מניחה למים קדושים כאלה להגיע לידיים של בעלי ההון."
מעבר להשפעה על הבריאות הנשית, ניתנה למעיין חשיבות דתית והיסטורית: "יש פה בית כנסת קדום, באתר מדהים קדום, ומעיין שמרפא."
המלחמה על עין ג'ונס אינה רק מלחמה על קומץ מים חמים, אלא על נכס ציבורי, היסטורי ורפואי. כפי שמסכמת אלה נווה, הדילמה היא כבר לא רק משפטית או כלכלית – היא מוסרית: האם אנחנו מוכנים לאפשר להפוך את אוצרות הטבע והעתיקות שלנו למשאב תיירותי מסחרי, או שנלחם כדי לשמור על כבשת הרש הזו פתוחה, חופשית, ובעיקר, חיה.
