קול קורא : התקווה כנר בעלטה

תערוכה חדשה ומרגשת בגלריה גן שמואל מציגה את קולותיהם של 30 אמנים ישראלים המתמודדים עם טראומת המלחמה ומביעים תקווה לעתיד טוב יותר

איתן אלחדז ברק

יוזמה נובעת מהכאוס

התערוכה הקבוצתית "קול התקווה" נולדה מתוך כאוס. האוצרת נעמי גורדון-חן חיפשה דרך להיאחז בתקווה בתוך המציאות הישראלית המורכבת, לאחר הטבח הנורא ב-7 באוקטובר והמלחמה הקשה. "בתקופה של מלחמה וטראומה של החברה בישראל", היא מסבירה, "נולד צורך ליצור מרחב בו נוכל להתחבר לתקווה ולעתיד משותף וטוב יותר". וכך, בימים בהם הביטחון האישי התערער, בימים של איומים וחששות, עשרות רבות של אמנים ויוצרים משכבות אוכלוסייה מגוונות נענו לקריאה להשמיע ולהציג את קולם ואת פרשנותם האישית לביטוי "קול התקווה".

פסיפס אנושי של תקווה

30 אמנים ויוצרים מקשת חברתית רחבה, נשים וגברים, חילונים ודתיים, צעירים ומבוגרים, מהעיר ומהכפר, מצפון ומדרום, מהמרכז ומהפריפריה, חברו יחד כדי ליצור פסיפס מרגש של יצירה אומנותית.

רקמה של זיכרון ותקווה

האמנית אירנה גולני יוצרת רקמות עדינות ומלאות בעוצמה. היא מספרת על ההלם והזעזוע שחוותה בפרוץ המלחמה: "הנחמה הייתה היצירה", היא אומרת. "לקחתי חוטים ורקמתי 'גשם שחור'. יצרתי בתוך הרקמה חדר בצבעי אדום – שחור". לגולני קשר אישי לקיבוץ ניר עוז, שסבל רבות בטבח ה-7 באוקטובר. קרובי משפחתה מצאו עצמם נצורים בממ"ד במשך שעות ורק בנס ניצלו. עבודות הרקמה האחרות שלה מביעות אופטימיות זהירה, עם עצים ירוקים והכיתוב "החיטה צומחת שוב", וסמל מגן דוד בצבעים זוהרים המסמלים תקווה והתחדשות.

איסוף השברים

חנה בן אליעזר קרטיס יוצרת קולאז'ים מפיסות נייר קרועות, המחליפות את משיכות המכחול ומייצרות מרקמים ייחודיים של צבע וצורה. מעשה ההרכבה האומנותי ממשיל את "איסוף השברים", הן באופן מעשי והן באופן מטאפורי, ומשקף את רוח התקופה בה העולם שהכרנו התפרק לגורמים ועלינו מוטלת המלאכה הקשה של הרכבתו מחדש. הקולאז'ים שלה הם עדות ליכולת של היצירה האומנותית לאחות את קרעי המציאות וליצור יופי מתוך השברים.

חוטים של תקווה

האמנית נעמי סיויק החלה לצייר בחוטים בתקופת הקורונה. "מאז החוטים שלי יוצאים בכל פעם לטיול ויוצרים עולם צבעוני", היא מספרת. "ואז הגיע ה-7 באוקטובר ואני רוקמת על הקנבס את בארי ואת השער הצהוב המפויח, אבל גם מפריחה כלניות. ואנחנו נקום, כמו שקמנו מהשואה". סיויק משתמשת בחוטים כדי לרקום דימויים עוצמתיים של כאב ותקווה, ומזכירה לנו שגם מתוך האפר יכול לצמוח יופי חדש.

תקווה בתוך קופסת טלויזיה

זאב פטר אנגלר יוצר עבודות אסמבלאז' מרתקות מחפצים יומיומיים. הוא ממקם את החפצים בתוך קופסאות טלויזיה ריקות, ומעניק להם חיים חדשים ומשמעות אחרת. "אני עוד זוכר את המצור על ירושלים שהייתי ילד", הוא מספר, "ירו עלינו מנבי סמואל". אך על אף שנולד אל תוך מלחמה, הוא מעולם לא איבד את התקווה לשלום. "חשבתי על העבודה הזו כשנסעתי בצמוד לחומה בגבול הצפון", הוא נזכר. עבודותיו של אנגלר מביעות את הניגוד בין האלימות וההרס של המלחמה לבין התקווה לשלום ולחיים טובים יותר.

נעמי גורדון-חן, יוזמת ואוצרת התערוכה

תקווה נשית

האמנית אפרת חן יצרה סדרת פורטרטים טקסטואליים של נשים הנושאות את השם "תקווה". "חיפשתי אותן דרך הרשתות החברתיות ועבור כל אחת מהן יצרתי דף כפול שמביע את 'האני מאמין' שלה ומהי התקווה עבורה", היא מספרת. אחת מהן היא תקווה אלוש, שאמה עלתה לארץ מתימן בשנת 1991. "השם שלי מחייב", היא אומרת, "ולאן שלא אלך אני מחויבת לערך הזה. בצבא, כמשקי"ת ת"ש, נתתי תקווה לחיילים, ואני מייחלת לסיום המלחמה. אסור לנו להפסיק לקוות לשלום". סדרת הפורטרטים הויזואלים – טקסטואליים של חן מציגה אמנות חברתית במיטבה ומוכיחה שאמנות אינה נוצרת רק בהתבוננות האינטרוספקטיבית אלא במפגש שביני לבין 'האחר'.

שרה אבנין גנישר אוספת פיסות מבדים ודגלים שחוקים, ורוקמת מהם יצירות צבעוניות ומלאות בתקווה. "לתוכו שזרתי את מפת ישראל המצמיחה פקעים אופטימיים של ורדים בצד טקסטים של 'תקווה'", היא מספרת. על פסיפס הדגלים רקמה את המילים של לאונרד כהן: "סדק, סדק בכל דבר, שדרכו חודר האור פנימה". עבודותיה של גנישר מזכירות לנו שגם מתוך השברים והקושי יכולים לצמוח יופי ותקווה.

ציפור פצועה פורשת כנף

פריה אן קווהזי יצרה פסל מרשים של ציפור פצועה העשויה מחומרים ממוחזרים. "העבודה נוצרה על צלחת חלודה שמקבלת חיים חדשים ועליה ציפור פצועה ושרופה שמצליחה לעוף", היא מסבירה. "כולי תקווה שהמילים 'שמע ישראל' יהדהדו אי שם במרומים ותקווה שעם ישראל יצליח". הציפור הפצועה של קווהזי מסמלת את היכולת של העם היהודי להתגבר על מכשולים ולפרוץ קדימה גם לאחר טראומה.

התקווה – חוט השני בהיסטוריה היהודית

מושג התקווה חוזר ונשנה ברבות מעבודות האמנות בימים אלו. נדמה שהתקווה היא מצרך נדיר במחוזותינו, אך היא שזורה כחוט השני בהיסטוריה היהודית, בה מעגל הזמן נע תמיד קדימה, אל עבר הנכסף, אל "המשיח". מהאודיסיאה של הומרוס, דרך "הגרניקה" של פיקאסו ועד להמנון הישראלי "התקווה", היא זו שמחזיקה אותנו ומאפשרת לנו להמשיך גם בזמנים קשים. הפילוסוף הגרמני ארנסט בלוך טען כי "התקווה היא היכולת לדמיין עתיד אוטופי ולפעול להגשמתו". התערוכה "קול התקווה" מזכירה לנו את חשיבותה של התקווה ככוח מניע בהיסטוריה היהודית ובחיינו כפרטים וכחברה

 

אפילוג: קולות התקווה ממשיכים להדהד

התערוכה "קול התקווה" היא קריאת השכמה מרגשת. היא מזכירה לנו שגם בתוך הכאוס והמציאות המורכבת, קיימת תקווה. היא קוראת לנו להתחבר לקולות האופטימיים, לראות את האור גם בימים אפלים, ולא לאבד אמונה ביכולתנו ליצור עתיד טוב יותר. היצירות בתערוכה הן עדות מרגשת ליכולת של הרוח האנושית להתמודד עם טראומה, למצוא משמעות גם בתוך הסבל, ולשאוף לתקווה ולשלום.

 

תערוכה קבוצתית בגלריה לאמנות גן שמואל, 18/10-29/11/24