בין חוסן לפגיעות : סיור בגבול הצפון ומפגש עם ראש מועצת חורפיש

עם הכניסה הקרקעית של צה"ל אל דרום לבנון ובעת מתקפת הטילים השנייה של איראן עליתי לסיור מתוח בגבול הצפון ופגשתי את ראש המועצה המקומית של הכפר הדרוזי – חורפיש שהסביר על עמידתם האיתנה של תושבי הכפר בשמירה על הצפון, על המענה שהם נותנים לתושבים שמפגינים חומן אך גם פגיעות בעיקר בקרב ילדים וקשישים.

איתן אלחדז ברק

על הרכבת בדרך לצפון יש בעיקר חיילים ופה ושם נוסעים שחייבים לחזור הבייתה. כשעוברים את חיפה החשש מתגנב ללב ונהייה דרוכים יותר. בין עכו לנהריה זה קרה: אזעקה שבקושי שמענו תוך כדי נסיעה. אז מה עושים כשיש אזעקה ברכבת ? הרכבת מאיטה והנוסעים נשכבים חפויי ראש על רצפת הקרון בין הכיסאות.

שיגורים של חיזבאללה מעיטא א שאב
אזעקה ברכבת
פסטורליה מתעתעת. ברקע חורפיש

בתחנת הרכבת השוממה בנהריה אני מזהה כמה סטיקרים של לזכרם של חיילים שנפלו בקרבות, מחזה שחוזר על עצמו בכל תחנת רכבת שביקרתי בה. הסטיקרים הללו – תופעה שפרצה ביתר שאת במלחמה האחרונה מנסה לתת שם ותמונה ואם תרצו איזה משפט מפתח לחיים של אחד מאותם מאות צעירים שכבר לא יחזרו. הרבה אמרות כנף וכל מיני משפטי 'מוטו' לחיים של אותם צעירי 'טיק טוק' שהפכו לדור של 'חרבות ברזל'.

בתחנה המרכזית של האוטובוסים בנהריה העליבות והשממון ניכרים בכל. אני שואל מוכרת בחנות בגדים לגבי תנועת לקוחות והיא משיבה לי בעצב: "כל השנה הייתה גרועה ובתוך כל זאת היו עליות וירידות ועכשיו רק ירידות מאז המערכה העצימה עם לבנון וחיזבאללה".

באוטובוס לחורפיש, הכפר התיירותי הדרוזי בו אני מבקר פעם שנייה במהלך הלחימה אין הרבה אנשים. אנחנו חוצים כפרים וערים. השקט ניכר בכל אך זה מטעה מכיוון שבכל רגע עלולה להתרחש מתקפת כטבמים או טילים שתפר את השלווה המדומה של חבל הארץ הכי יפה במדינה שהפך שומם ובחלקים רבים גם שרוף. בחורפיש ממתין לי עבדאללה חמדאן, צעיר מקומי שעובד כנהג ומתנדב להסגיע אותי להר אדיר שחולש על כל דרום לבנון. שם במרומי ההר המדהים הזה אנחנו צופים אל הכפרים בגזרה המרכזית ומבחינים בשיגורים של חיזבאללה מהכפר עיטא א שאב והפצצות של צה"ל על מארון א ראס. ההפצצות הן תמונת תשליל לפסטורליה וליופי של הנוף שניבט מההר ואנחנו עוד הגענו ביום מעונן כך שהכל נצבע בצבעי הקשת ואני תוהה ביני לבין עצמי: "איך בכלל אפשר להלחם במקום כזה יפה?"

אנחנו עורכים סיור בכביש הקרוב לגבול ואנחנו כמובן הרכב היחיד בכביש המסוכן שהוא אחד הכבישים היפים בישראל שמתפתל בין גאיות ונופים של קיבוץ סאסא והר מירון. לאורך כל הדרך אנחנו לא מזהים תנועות של הצבא ורק ביציאה לכיוון מירון ישנה עמדה צבאית. לאחר מכן אנחנו רואים מרחב כינוס של כמה טנקים ואז חוזרים לחורפיש. שם אני עוצר לקנות כנאפה שאותו מכין כיואן מדאח שמסביר לי שיש ירידה של 80% במכירות.

ממתקי כיואן בלב הכפר
הפגזות צה"ל על מעוזי חיזבאללה במרון א ראס

שמגיעות התרעות של פיקוד העורף לקראת ליל הטילים השני מאיראן אני פוגש את ראש המועצה המקומית שנבחר לאחרונה, אנוור עאמר שמסביר לי על המצב בכפר: "התבקשנו בתחילת המלחמה לפנות את הכפר. אנחנו החלטנו לא להתפנות מטעמי אידיאולוגיה ותפיסת חשיבות האדמה כך שאנחנו לא עוזבים את ביתנו בשעת מלחמה. אנחנו מתמודדים עם הסכנה ואנחנו שומרים על הצפון. אנחנו כבר 11 חודשים במצב חירום. המצב פגע בעסקים ובחוסן החברתי. אנחנו מתמודדים עם משברים של האוכלוסייה המבוגרת ושל הילדים. גם החתונות מתנהלים בצורה מצומצמת. אנחנו עוטפים את האוכלוסייה ומנסים לשמור על מורל גבוה. בשבוע האחרון ניכרת עלייה ברמת האיומים על הצפון וחווים אזעקות וירוטים מסביב לשעון. אנחנו קבלנו מיגוניות והצבנו אותם בכפר.

40 אחוז מהבתים שלנו אינם ממוגנים. יש 600 מטר של תכנון מקלטים בבתי הספר. יש לנו שיתוף פעולה מלא עם פיקוד העורף ואנחנו פועלים למגן את מוסדות החינוך. פתחנו חדר מיון קדמי עם רופאים מתנדבים מהכפר. יש לנו צוותי חוסן. יש לנו כיתת כונננות עם חיילים. אני מקווה שלא תהיה מלחמה יותר קשה והמצב הזה יירגע ויילך לפתרון ותושב הצפון יחזרו לביתהם והישובים ישגשגו בחזרה. אני מקווה שהכספים שהובטחנו להם יגיעו לאחר המלחמה כדי לחזק את ההתיישבות. זו המדינה שלנו ואנחנו צריכים לשמור עליה והיא יקרה לכולנו".

 

 

NO COMMENTS

LEAVE A REPLY