לפני עשרים שנים נפל בקרב בחברון אחיה של נטע ביתן כפרי, אסף ז"ל. מותו היווה נקודת מפנה עבורה. היא החלה ללמוד 'פנג שוואי' ועיצבה בתי ספר ברוח השיטה. כשהייתה מגיעה לטקסי הזיכרון הרשמיים היא הרגישה כמו 'שחקנית שלוהקה להצגה שהיא לא חלק ממנה' אחרי תהליך ארוך היא הקימה את מיזם 'ובחרת בחיים' שמקיים כל שנה טקס זיכרון שמציע דרך אחרת לייחד את 'היום הקדוש בלוח השנה הישראלי' שכולל שירה ומיצג אומנותי בשעת הצפירה, מעגלי שיח ופאנל על שאלות של אחריות חברתית "השנה בעקבות הקיטוב בחברה נברר מיהו 'האחר' שעומד מולנו"
אסף ביתן נולד כבן זקונים אחרי ארבע בנות. אביו, אלי נסע שנה קודם לכן לביקור שורשים במרוקו, שם התפלל על קברו של רבי עמרם בן דיוואן וביקש בן זכר. הוא נדר נדר שאם זה יקרה הוא יחזור לשם, יערוך הילולה וישחת כבשים.
שנה לאחר מכן ובהפרש של 17 שנים מאחותו הבכורה נטע ביתן כפרי, נולד אסף. לברית הגיעו אלף איש והאב חזר לעיירת הולדתו ווזאן וקיים את הנדר :"אסף גדל כמו נסיך ששלוש אחיות סביבו" נזכרת אחותו נטע: "כשאסף היה בן 3 מיכאל בן זוגי נכנס לחיי ואסף היה כמו עוד ילד שלנו. היינו לוקחים אותו לטיולים, הוא היה ישן אצלנו. היה בנינו דיבור מאוד פתוח, הוא היה ילד נורא מצחיק ולמרות שגדל כשכולם סביבו הוא מאוד אהב מה שנקרא 'לפנק".
במלאות לו 18, אסף התגייס לגדוד לביא. הוא היה חלק מהמחזור הראשון שהוצב בגזרת חברון בתקופה המתוחה של ימי האינתיפאדה השנייה: "הוא היה דואג לחיילים ששירתו איתו. פעם אף ביקש שנתפור להם פאוצ'ים למדים של חבריו ליחידה. הוא היה אדם יצירתי והוא אהב לבנות דברים. למשל את כל המיטות של הילדים שלי הוא בנה בעצמו".
ב 23/01/2003 הוא נקלע למארב חמוש של מחבלים ומצא את מותו, "שבוע ימים לפני שהוא נהרג עשינו יום הולדת לשתי הבנות שלי והוא התנהג באופן מוזר" משחזרת כפרי. "הוא ישב כל הזמן בחדר למטה ולא רצה להשתתף. בשלב מסוים הוא ביקש מאבא לחזור הבייתה כי הוא מרגיש שהוא חייב לראות את החברים. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. הרגיש לי שהוא נפרד מאתנו באופן אינטימי כיאה לדמותו המופנמת. יומיים לפני התקרית הוא עוד התקשר ואמרתי לו 'שאני מרגישה בקולך משהו שונה".
יומיים לאחר מכן בעודה ישנה במיטתה קבלה כפרי את הבשורה המרה: "מיכאל אמר לי 'שאסף נהרג' ואני אומרת לו תן בבקשה רק עוד דקה, עוד דקה כאילו בקשתי עוד דקה לנסות להיפרד ממנו. התעוררתי ואמרתי שאני אלך לבשר זאת לאבי שבדיוק חזר מנסיעת עסקים בפראג. בשלוש לפנות בוקר קבלתי אותו באולם קבלת הנוסעים ואני לא מסוגלת לומר מילה. בעוד אנחנו הולכים הוא אומר לי כבדרך אגב 'את יודעת שהיום זה יום האזכרה של סבתא. ואז הוא עוצר ואומר לי 'מה קרה?' כלום, השבתי לו. 'זו סבתא?' (השנייה) ואני רוצה להוציא את המילה 'אסף' ולא מסוגלת. בסוף אמרתי ואבא תפס את הראש והתחיל לדבר במרוקאית".
כפרי נשואה פלוס 3 וסבתא לנכד. מתגוררת במושב חגלה ועוסקת כבר שנים בתחום עיצוב פנים ברוח הפנג שוואי והיא הפכה למובילה של התחום בארץ "אני יוצרת סביבות למידה בהתאם לשיטה הרוחנית הזו כך עיצבתי לא מעט בתי ספר".
את התואר הראשון עשתה בפיזיקה ובתואר השני חתכה לתחום הרוח (תואר בין תחומי) אותו סיימה לפני שנה במכללת אורנים "את התיזה כתבתי על המילה: 'חלל' במובן של העיצוב שאני עושה ובמובן של אחי כחלל צה"ל. קראת לזה 'חלל ומלואו'. כי זה החלל הזה שנפער בך כשאתה מאבד מישהו כל כך קרוב".
מותו של אחיה אסף היווה עבורה נקודת מפנה "הוא גרם לי לעצור ולשאול שאלות. פעם אפילו כתבתי 'שבמותו עצר לי את החיים' כדי שאני יעשה רגע חושבים. בהתחלה חשבתי שאני כבר לא אקום מזה. לא הייתי מסוגלת. אבי למשל פוקד כל כמה ימים את קברו בעפולה. הוא השאיר את חדרו של אסף ז"ל כפי שהוא היה. אימי התחילה לעסוק באומנות והלכה לטיפול. החלל שנפער עם מותו של אסף נשאר באותו מקום אך עם השנים הוא התחיל להיות מוגדר ותחום. ואז התחלתי לחשוב איך אני מכניסה משמעות לתוך המקום הזה שנפער בי".
כפרי נשאה את תחושה הזאת תקופה ארוכה: "הייתי מגיעה לטקסים רשמיים ביום הזיכרון וחוזרת מפורקת. אחרי כמה שנים הייתי כבר יותר אסופה. אבל משהו התחיל לצרום לי. אני עומדת בבית העלמין ואני שומעת דיבורים ודיבורים ואף אחד לא באמת מקשיב. ואז יש שני רגעים של דומייה, מטח יריות, שירת התקווה וזהו. זה הפך למפגש חברתי. ובטקסים של הערב עולים נציגי ציבור וממשלה ועירייה ואני משתעממת. מרגישה שמשהו לא עובד וכל התמונות של הנופלים שחולפים במצגת – כולם נראים לי אותו הדבר רק הכיתוב משתנה. ואני זוכרת את עצמי עומדת שם ואומרת שחייבים לעשות עם זה משהו. אבל מי מעיז לגעת ביום הזיכרון ? זה הרי קודש הקודשים של החברה הישראלית".
עם המחשבות הללו כפרי מגיעה לתוכנית הכשרה למנהיגי קהילה של עמותת 'קולות' : "באחת הפעמים למדנו סיפור של רבי נחמן מברסלב ואחד המדריכים שואל 'האם מישהו מרגיש שהכניסו אותו פעם לסיפור שהוא אינו חלק ממנו ואני קפצתי 'כן, יום הזיכרון'. מישהו ליהק אותי להיות שחקנית ראשית שעומדת ליד הקבר וכולם באים משתתפים בצערי אבל אף אחד לא הכין אותי לזה".
באותם ימים הציעו 'בקולות' תמיכה ליזמים קהילתיים וכפרי הציעה לנסות להביא מתווה 'אחר' ליום הזיכרון "קבלתי מנחה אישית והתחלנו לעסוק בשאלות של 'מה זה מוות?' 'מה זה שכול?' 'מה זה זיכרון' ברוח יהודית כמובן. ואז הבנתי שביהדות עושים הפרדה בין 'זיכרון' 'לאבל' ואנחנו כרכנו את זה יחד ביום הזיכרון שהפך ליום אבל שבו הציבור משתתף בצערן של המשפחות השכולות. אבל זה לא 'זיכרון' כי בזיכרון מדברים על החיים ועל ההמשכיות. זהו יום חברתי של חשבון נפש. היום זכות הקיום שלנו כבר לא מוטלת בספק ולכן מוטב לעסוק בשאלות של 'איזו חברה אנחנו רוצים לראות פה?'
כך הגיע לעולם מיזם 'ובחרת בחיים': "המיזם אינו מתמקד באבל ובצער המשפחות אלא בהחזרת מהות הזיכרון ליום הזיכרון שמשמעותו הינה האחריות החברתית שיש לנו בכל המעגלים. בכל שנה אנחנו בוחרים נושא שמחבר בין עולמות השכול לחיי היומיום ומעבירים אותו באופן רב תחומי דרך שיח, דיאלוג, יצירה ולעיתים תערוכת אומנות. פאנל מיוחד בהשתתפות חברים ומשפחות שאיבדו את יקיריהם כך אנחנו זוכים כל פעם להתמקד בדמות אחת של נופל כדי להכיר את דרכו האישית ואיזו השראה וחותם הוא השאיר למשפחות. הקהל עצמו שותף ואינו פאסיבי כך הערב מעביר את המשתתפים חוויה מעצימה ומעורר תובנות כך שכל משתתף יכול לקחת איתו להמשך הדרך".
המיזם שבנוי כולו על רוח ההתנדבות התחיל ברישום של מאה אנשים וכיום כבר מגיעים כמה מאות "אני חושבת שנגענו פה במשהו כי אנחנו מדברים על החברה ועל ההמשכיות".
כל שנה נבחר נושא מרכזי שדרכו מעבירים את התכנים. בימי הקורונה נבחר נושא 'קרוב – רחוק' "איך בעצם אנשים רחוקים הופכים להיות קרובים אלינו בגלל הטכנולוגיה שמהדהדת קולות למרחקים". עוד נושא שנבחר היה 'הכאב כמנוף לצמיחה והתפתחות'.
השנה הנושא הוא 'המוות כהשראה לחיים' והערב נפתח בסשן של סדנאות 'פוטותרפיה' ו'וידאו תרפיה' וכתיבה "אנחנו נקיים פאנל בעקבות הקיטוב בחברה וכיצד אנו רואים את 'האחר' לפי משנתו של לווינס עם פרופ' חנוך בן פזי זאת לצד שלושה מפקדים מחטיבת הנח"ל שיספרו על חברם ליחידה עודד בן סירא ז"ל וינסו לענות על השאלה : 'כיצד הופכים מחלקה שמורכבת מאנשים שמגיעים מכל שבטי ישראל ליחידה מגובשת שאף מוכנה למסור נפשה למען האחר?'
ואז לפני הצפירה מתקיים 'טקס קבלת הצפירה' – "הצפירה היא לא צלצול של בית ספר שצריך להכנס לכיתה. אנחנו נפגשים 10 דקות קודם ומתחילים לשיר שירת אוברטונים שלתוכה נכנסת הצפירה כעוד צליל". השנה גם תשולב בצפירה מיצג וידאו של פיסול בחול "זו אומנית שיוצרת דברים נפלאים בחול, אבל זו אומנות שאי אפשר להיאחז בה כי היא מייד נשטפת עם מי הים וזה שיעור חשוב לחיים".
לרישום לערב הזיכרון שהתקיים השנה בתאו בהרצליה
https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLScu0_rMTrc8kcGl1gY9DtayZnZS8FpKM4u47-fZX_rsV8z8Tg/viewform
