קמתי עם מיליוני ישראלים לבוקר השבעה בנובמבר לסיוט של אזעקות, חרדה קיומית וסיפורים קורעי לב. מאז נדמה שהבוקר הזה נמשך ונמשך ואנחנו קמים למעשה כל בוקר לאותו בוקר במין לופ שנפער במרחב ובזמן. אך לצד התופת והפער בין דור תש"ח לדור הטיק טוק שהצטמצם למרחק הקלדה בווצאפ בישראל מתקיים למעשה אידיליה של 'אהבת חינם' ונתינה עבור הזולת. כך 'השבת השחורה' הפכה מכורך הנסיבות לאיחוד של החזון היהודי המסורתי והחזון החילוני סוציאליסטי : הרי שבת זה 'מעין עולם הבא' בו מתקיים מרחב חף משיקולים כלכליים, העם מתאחד סביב 'שולחן השבת' שבין מרכז המפונים ברחבי הארץ למיצג 'שולחן השבת' הריק שהוצב 'בכיכר החטופים' ברחבת מוזיאון ת"א.
אנשים כמוני,'שרוטים' של התנדבות חווים עכשיו את חזון אחרית הימים. אני מסתובב בבתי חולים, מרכזי מפונים ומרכזי איסוף מזון עם דמעות של שמחה וצער ואני אומר לחברי החב"דניקים 'המשיח כבר כאן' והם שואלים 'היכן?' ואני אומר להם: זה אתה ואני. זה גלעד לוי, סולן להקת 'הפיל הכחול' שאני פוגש בשוק הנמל בת"א ששר לזכרו של טל קרן ז"ל, נער בן 17 מ'נתיב העשרה' שהלך באותה שבת ארורה לדוג בחוף זיקים יחד עם שני חברים ומשם הוא כבר לא חזר. קרן עבד בשנים האחרונות בדוכן הפרחים של משק בן צבי שמציג את מרכולתו דרך קבע בשוק הנמל בתל אביב: לוי יחד עם חברי להקת האינדי שלו שמגיעה מאשקלון מוצא עצמו נמלט מאימת הטילים מתנחם ומנחם באמצעות שיריו עם המילים הנוקבות חיילים וצעירים : "לצערי בתקופה זו השירים שלנו מדברים להרבה אנשים ואנחנו מוצאים את עצמנו מטיילים בין 'שבעות' וביקורי פצועים".
במרכז פינוי המשפחות של הקריה האקדמית אונו אני פוגש פסיכולוגיות מהשירות הפסיכולוגי החינוכי של העיר קריית אונו שמתנדבות במקום. הן מהוות יחד עם אלפי אנשי טיפול ועובדים סוציאלים חלק מעתודת 'קומנדו החוסן הנפשי' שעומדים בחזית המלחמה על הנפש: עם ווסטים צהובים, לילות ללא שינה ותחושת שליחות הם יוצאים למערכה כשכלי הנשק שלהם הם מודלים מתקדמים למניעת פוסט טראומה, שיחות אישיות והמון רגישות: "עקרונות העבודה בחירום הם פשוטים" מסבירה לי הפסיכולוגית אירנה בוכמן שמנהלת את השירות הפסיכולוגי בעיריית קריית אונו: "אנחנו עובדים כמה שיותר בסמוך לאירוע גם בזמן וגם במקום. ואנחנו נותנים סיוע שבו אנחנו מדגישים את הציפייה להתאוששות ולכך שהתחושות שמרגישים כרגע יחלפו והדברים ישובו להיות מוכרים. התפקיד שלנו זה לתת תקווה ולהחזיר לשגרה".
כצלם ביקשתי להתנדב לצלם טקסי 'חתונה צבאיים' שנערכים בימים אלו: כך מצאתי את עצמי נוסע להתנחלות עתניאל אי שם באזור דרום הר חברון שם משרת כחובש קרבי במילואים יוסי אמאנוב שאחרי האירוסין לבחירת לבו נריה הם חיפוש מקום לחתונה אך המציאות שינתה את כל התוכניות. הכלה התלבטה אם להסכים לחתונה בבסיס בשטחים (שניהם מאזור המרכז) אך החתן אמר לה שזה 'טוב למורל' וגם יכניס כמה קרני אור בתקופה חשוכה זו במיוחד לישוב שאיבד ארבעה מבניו במהלך המלחמה. עם נשק בהצלב, קריאות עידוד מחיילי הפלוגה והרס"פ שחילק את הקייטרינג נישאו הזוג המאושר בשבוע שעבר: "בדרך כלל" פתח ואמר אבי הכלה, "זוגות לא שוכחים את טקס החתונה שלהם. במקרה הזה גם הנוכחים שעזבו את בתיהם ואת משפחותיהם כדי להגן על הבית. גם הם לא ישכחו את הרגע הזה בו הם התאספו באמצע המלחמה לקיים מצווה כה עמוקה".
הרב המקומי שהשיא את הזוג אמר מתחת לחופה : "עם ישראל כרת שתי בריתות: ברית של גורל וברית של ייעוד. לעיתים התבלבלנו בדרך שכחנו שכרתנו בנינו לבין עצמנו ברית של ערבות הדדית ואהבה ואנחנו נזקקים לתזכורות קצת כואבות. לכן אנחנו מתפללים הערב הזה שנזכור את שתי הבריתות מלכתחילה מתוך שלום ואהבה". ובזמן שבירת הכוס צעק החתן 'אם אשכך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיקי אם לא אזכרך היא. אם לא העלה את ירושלים על ראש שמחתי" ואז הסתכל על חבריו לגדוד וצעק את המשפט שהפך אחת מסיסמאות המלחמה: '2, 3 שגר' ושבר את הכוס.
כל האוכל והתשתית לחתונה סופקו ללא עלות על ידי מתנדבים כמו למשל תושבי ירושלים אילן נרינסקי ואמיר אזרף שהקימו את מיזם: 'על האש, תחת אש' שמסתובב בין בסיסי צה"ל ומכין להם ברביקיו. הם כבר הכינו אש זה לאלפי חיילים לא כולל קבלות שבת למפונים: "אנחנו מעלים במורל ומעלים במשקל" מספר לי נרינסקי
יומיים למחרת אני מגיע לשטח כינוס של פיקוד העורף באזור המרכז, שם ברחבת הכניסה לחטיבת ביניים מקומית הציבו חופה לבנה, במגרש הספורט פזרו שולחנות ערוכים והפעם זו הייתה חתונה שהיא לא רק לא שגרתית מבחינת הלוקשיין והעובדה שהיא נעשית בבסיס צבאי בשעת מלחמה אלא שמדובר בזוג בנות מקסימות: מצד אחד סרן (במיל') נויה ומצד שני בחירת לבה – אופיר, פיזיותרפיסטית שמטפלת בפצועי צה"ל בשיבא. על האורגן התיישב עברי לידר ולקול שירתו את השיר 'זכיתי לאהוב' הן צעדו אחת לעבר השנייה. "אלו ימים לאחר שבר עמוק" פתחה ואמרה המפקדת שני שערכה את טקס החתונה: "ומתוך החשיכה יתגלה אור גדול וחיים חדשים. זרעי אהבה יצמחו וימלאו את הארץ". זוג הכלות הרימו כוס יין ושתו לחיים: "ברוך אתה ה' מלך העולם אשר קידש לנו מרחב לאהבה, אחווה ומחויבות לזוגיות ונתן לנו חירות לבחור את בני או בנות זוגנו. ולחיות בהתאם לנטיית לבנו הטבעית בדרכו היחודית של הטבע והבריאה"
ושוב אני מסתובב בארץ ואומר 'היינו כחולמים'. כל מה שאני מתאווה לקראתו מתגשם לנגד עיניי: 'כלכלת מתנות', סוציאליזם שבה מתוך העם, חרדים שרצים לבקו"ם, אנשים שלא עושים לביתם אלא לביתם של אחרים. בקבוצת הווצאפ השכונתית אני רק מעלה בקשה 'מי יכול להסיע מזון לחיילים מרעננה לנתיבות' ולא חולפות דקות ואני מקבל פנייה. העיירה בקריית אונו שם אני מתגורר ארגנה אוטובוסים למתנדבים בחקלאות בעוטף. בערב אני פוגש את קובי אוז סולן להקת טיפקס שמופיע מול מפונים. אני מקשיב לשירים של הלהקה ולפתע אני מבין איך המילים ההיתוליות הופכים למהפכי קרביים ורלבנטיים מתמיד: "הלהקה שלנו" סיפר לי אוז: "נולדה כחיבור בין אנשי הקיבוצים של העוטף לבין עיירות הפיתוח שחיו לצידם בדרום ולכן השם 'טיפקס' במובן של למחוק גבולות שהיו בנינו ולנסות ליצור מוזיקה ישראלית עם צדק".
אוז יחד עם חברי להקתו כבר למעלה משלושים שנה מביאים את שגרת החיים הלא שגרתית של ישובי הדרום שכבר שני דורות גדלים תחת איומים, טילים וסבבים שלא נגמרים: "מישהו התעלל בילדות שלנו וכל השירים שלנו נובעים ממציאות החיים בעוטף. כל קאסם אצלנו זה אגרוף בבטן. הדבר האחרון זה משהו שכבר בלתי ניתן לשאת. השירים שלנו כל כך רלבנטים להיום כי כל השנים דיברנו על מרכז ופריפריה, ו'סתאם זה לא נכון אנחנו לא במזרח התיכון'. ופתאום הכל מתחבר. אבל אני לא רוצה שזה יהיה רלבנטי כי אני רוצה שאנשים יחיו בבית שלהם. אנחנו מסתובבים בין ניצולים וחיילים ואני רואה איך כולם רוצים תקווה. אני מגיע לתל אביב והיא כולה חמ"ל אחד גדול למען התושבים.".
באחד הימים נסעתי עד להר הנגב, שם 'באוהל של עיד' בכפר עבדה (ליד עין עבדת) הגיע המוזיקאי הוותיק שלמה בר למפגש שכנות טובה וחיים משותפים שארגנו פעילים חברתיים ממצפה רמון הסמוכה: "מיד עם פרוץ המלחמה" אומר עזרי קידר, מנכ"ל עמותת קשת שיזמה את המפגש, "פעלנו לסייע לקהילות שאינם מוגנים על יד מקלטים והבטחת בטחון תזונתי לאנשים שאבדו את מקומות העבודה שלהם וחלקם גם חוששים להגיע למרכזי קניות. בנוסף לזה אנחנו מציידים ומאמנים 20 צוותי חירום בתוך הכפרים הבלתי מוכרים שנוסדו עכשיו ע"י הרשויות ואנחנו מציידים אותם בציוד הצלה ורפואה ומאחר שהם הראשונים להגיע למקומות של נפילות טילים". את המפגש יזמו בעמותה, "כחלק מהמאמץ לשמור על מרקם החיים המשותפים וגם לחזק אותו. אנחנו שכנים, אחים וחברים. אנחנו עושים זאת לאורך כל השנה ובימים אלו ישנה חשיבות להדגיש את הקיום המשותף של קהילות בהר הנגב כי כולנו כאן באותה סירה".
השבוע ירדתי לשטחי הכינוס בדרום שצמודים לעזה. באחד הפעמים אני מבחין בקבוצת חיילים שבדיוק יצאה אחרי שבועיים מעזה ואני מבחין בקבוצה של צעירים חרדים מסתובבת בניהם ומחלקת להם ממתקים וספרוני תפילה. הם הגיעו מהישיבה הברסלבית של הרב שלום ארוש: "כולנו מגויסים למלחמה הזו" הסביר לי אחד הבחורים. לא חולפות כמה דקות (ואנחנו מרחק אווירי של 2 קילומטרים מעזה) ומיניבוס גדול פורק חבורה של תלמידות בית ספר חרדי שהגיעו במיוחד מברוקלין כדי לתמוך בחיילים. אלו חילקו ציורים שעשו התלמידים לחיילים וגם גופיות צבאיות עם ציציות. הם מקיימים תפילה משותפת עם החיילים, מצטלמים ושרים 'עם ישראל חי'. בחוץ כשאני יוצא בחזרה למרכז אני נתקל בצומת סעד באוהל הנתינה של יוסי אברהם ממושב סגולה. מהיום הראשון למלחמה הוא עזב את הכל (לא שיש יותר מדי עבודה בהתקנת פרגולות) ומתייצב עם האוהל שלו שכולל חטיפים, עוגות, מוצרי טואלטיקה וביגוד קל לטובת החיילים שמשרתים בסביבה. כל ערב הוא שם מחמש עד הבוקר כל הלילה.
המשורר שלמה אבן גבירול כתב לפני מאות שנים: "יום אסוני הוא יום ששוני, ויום ששוני הוא יום אסוני". לכן המסר הוא לא רק גאולה מתוך הסבל אלא גם שבשעת משבר נחשף גילוי של אמת במובן של 'לב שבור הוא לב שלם' (רבין נחמן ורבי סחרוף) וזה הולך רחוק יותר: כי אנו כחברה צריכים לדעת לא לריב את ההפכים בנינו אלא לשאת אותם בכאב, בשמחה ובהשלמה.
