במפית נייר מקופלת שנחה על ידה היא ניגבה זוג דמעות שזלגו על לחייה, אלו לא היו דמעות של עצב, להיפך אלו היו דמעות של אושר, דמעות של התרגשות ושמחה.
מזה כבר כחמש שנים בכל יום שבת אני נוסע לבקר את סבא וסבתא שלי, למרות שהם גרים בחיפה מעבר לחגים וימי הולדת לא מזדמן לי לראות אותם הרבה, לכן כשהוצאתי את רישיון הנהיגה שלי שמתי לעצמי למטרה לבקר אותם פעם בשבוע.
סבא וסבתא שלי נשואים כבר כמעט 63 שנים. 63 שנים של זוגיות מעוררת הערצה. אם יש הוכחה לאהבה בעולם זו היא, האופן שבו סבי מביט בסבתי גם אחרי שישים שנה, הברק בעיניים, וחצי החיוך. "את חיי אני אתן בשביל שיהיה לה טוב", הוא אומר לי בכל פעם מחדש.
השבוע החלטתי לשאול את סבי שאלה קצת מביכה. לא הייתי בטוח שידע לענות לי, אף על פי שבכל זאת היו לו שישים ומשהו שנה לחשוב על זה. הייתי סקרן לשמוע תשובה שהתגבשה לה, ככל הנראה, במשך עשרות שנים.
"סבא", אמרתי לו "למה אתה אוהב את סבתא ככה?" . אחרי השתהות קצרה הוא לקח נשימה ועם מבט של נער מאוהב בן 16 ענה בלי לחשוב פעמיים " היא שלי ואני שלה" הוא הסביר לי שהם הכירו בגיל צעיר, שלא היה להם הרבה ושהם בנו את עצמם יחד. פיתחו זוגיות ואמון, כבוד הדדי, ותמיכה אינסופית. בכל פעם שהיה חוזר הביתה אחרי יום ארוך בעבודה ידע שתחכה לו ארוחה חמה ואישה אוהבת. תמיד תמך בקריירה של סבתי ונתן לה את החופש לעשות כל שתרצה. את הדמעות שזלגו על לחייה של סבתי למשמע התשובה היא נגבה באותה מפית נייר אשר הייתה מקופלת לידה.
בין מילותיו ניסיתי לחפש את הסוד שלהם לזוגיות מאושרת. האם זה הכבוד ההדדי, התמיכה, האמון או אולי בכלל האהבה הגדולה. כבר חמש שנים שאני יושב איתם בסלון ביתם, כל אחד מהם על כורסא מולי מאוהבים כמו לפני 60 שנה, כאילו כלום לא השתנה, תוהה האם יכולה להיות זוגיות כזו בימינו, האם בעידן בו הכל חומרני, שיפוטי, ומסובך יכולה לצמוח זוגיות כזו, ומה עליי לעשות בחיי כדי שאני ובן זוגי נהיה מאושרים כך גם אחרי 60 שנה.
האהבה היא חלק בלתי נפרד מזוגיות אך היא איננה המרכיב היחיד. זוגיות היא מערכת שלמה של הבנה וקבלה, הכלה ותמיכה, לצמוח ביחד למשהו גדול יותר, ולפרוח גם כל אחד לחוד, לתת לא בשביל לקבל, ולקחת מבלי לשאול שאלות. לאהוב כמו ביום הראשון, ולהתרגש כאילו הוא האחרון. זוגיות היא מסע שאתה מתחיל אך אתה לא יודע איפה הוא יגמר. לפעמים תרגיש שאתה צועד לבד, תיתן מבט באדם שלידך ותדע שהוא תמיד יהיה שם לצדך. ובמסע כמו במסע, יהיו עליות ומורדות, ולפעמים הדרך תהיה ישרה. אבל חשוב לזכור לעצור, להסתכל על הדברים הטובים, להביט לאחור על הדרך שעברת, ועם אותו המבט להמשיך לצעוד אל עבר הלא נודע.
