הן באות בלילות, בחדר המיטות, בשעות הקטנות. באותן דקות ארוכות בין הרגע בו החלטת שאתה הולך לישון, לזמן בו תעצום את העיניים ותחלום. השיחות האלה, הן קורות. לא בכל לילה, לא בכל בית, אבל לכל זוג יש אותן. השיחות על אותם הרגשות שאנו סוחבים איתנו תקופה. זה יכול להיות כמה שעות, כמה ימים, כמה שבועות, יש כאלו שייקח להם שנים. אבל בסוף, בלילה, בדקות הקטנות האלו לפני שהולכים לישון, זה יוצא. הרגשות צפים על פני השטח. כל מה שניסינו להדחיק או לשמור, כדי לא להתמודד, לא להיפגע. בסוף זה חונק אותך. אתה מרגיש כלוא במחשבות שלא מפסיקות לרוץ. מתכנן בראש לפרטי פרטים את המילים שתגיד, ואת מה שתחסיר. מכין נאום, כותב לעצמך מילות מפתח למקרה שתשכח, חושב על דוגמאות, ועושה ניסיונות מול המראה בשירותים. אבל כלום לא מכין אותך לרגע הזה.
הן באות בלילות, אחרי היום הארוך, הלימודים, העבודה, החברים והמשפחה. בלילה במיטה. במקום שכל כך הרבה פעמים שימש אתכם למימוש סוער של הרגשות שלכם אחד כלפי השני, המקום שהיווה קן האהבה שלכם. המקום בו שכבת לילות שלמים כשהוא לצידך, מסתכל על הנשימות שלו, מלטף בעדינות עד כדי חוסר מגע. רק כדי שלא יתעורר. המקום בו הכל התחיל וכנראה גם יגמר. במיטה הזו אתה מרגיש אתה, בלי מסכות או חיוכים מזויפים. בלי הגנות או פחדים. עירום אל מול האדם שבחרת. מוכן לצאת למלחמה על הצדק, על מה שלא טוב, לתקן. מוכן למגננה מפני מה שיבוא, לא מוכן לוותר, לא עליו, לא עכשיו.
אתה מתחיל בקטן, רומז, מכין את השטח. משחיל את מילות המפתח . מחכה לראות מה תהיה התגובה ואז מכה. לא מחכה, בכל הכח את כל מה שיש. כי אתה הרי יודע שכשיענה תישבר, אבל אתה לא תוותר. תעמוד על שלך, גם כשקשה וכואב. ואז, הן באות. אותן מחשבות, חרטות על החלטות,על מילים. שוכבים במיטה כמו שני זרים. לא מדברים, השקט בחדר גובר, כל אחד שומע את הנשימות של האחר. אתה יודע שהוא שם אתה יודע שאוהב. אך כמו שאמרו פעם בשיר ״פחות אבל עוד כואב״.
הן באות בלילות. בדקות הקטנות בין הסדינים. כשכולם מסביב כבר מזמן ישנים. נשלחת יד, מחפשת מגע, נוגעת לא נוגעת, מפלסת דרכה. אך הלילה הזה הוא שקט במיוחד כי בלילה הזה הוא שוכב שם לבד.