ביקור בכפר הדרוזי הפסטורלי חורפיש באמצע המלחמה חושף את המציאות המורכבת בה חיה העדה הדרוזית שכבר נאלצה לקבור שישה מבניה מאז פרוץ המלחמה: מזכיר הישוב מותח בקורת על רעיון חקיקת 'חוק יסוד העדה הדרוזית' וטוען שזה 'לעג לרש' וכי צריך לשנות מהיסוד של 'חוק הלאום'. בנוסף בימים אלו עומד הישוב לעתור לבג"צ יחד עם עוד שבעה ישובי קו העימות שעל אף שהם עומדים בקריטריונים לפינוי הם הוחרגו מטעמים שאינם מובנים. מסע בין הדי הפצצות למנהגי אבלות של הדת הסודית שרקמה ברית עם העם היהודי ואיך כל זה קשור לקדושה נוצרית ששמה יצא למרחקים
המלחמה האחרונה חשפה ביתר שאת את המחיר הכואב שהעדה הדרוזית משלמת על השותפות שהיא רקמה עם מדינת ישראל למן ראשית גלי העלייה היהודית, אז העדה הפגינה נייטרליות ועד לתחילת השותפות בהגנה על הארץ במלחמת העצמאות. מאז ועד היום נפלו 494 חללים מקרב בני העדה אך בסקרים רבים שמתפרסמים חשים חבריה אפליה רבה, במיוחד על רקע אישור 'חוק הלאום' בשנת 2018 הקובע את מעמדה היחודי של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי בחוק יסוד מבלי להזכיר את ערך השיויון וגריעת מעמדה השפה הערבית כשפה רשמית. זאת בנוסף 'לחוק קמיניץ' שמאפשר הטלת קנסות כבדים על הפרות חוקי בנייה מה שעורר זעם רב יותר בקרב בני העדה שבהיעדר תוכניות בנייה בונים ללא אישורים: בסיור שערך מבקר המדינה לפני יותר משבועיים הוא ביטא את הבעייתיות הזאת כאשר אמר בתום סיור ביישובים הדרוזיים: "לא ייתכן שחייל דרוזי יחזיק צו 8 ביד אחת וצו הריסה ביד שנייה". בעקבות האובדן של שישה חיילים בקרב בני העדה שוב צצה במלוא חריפותה הדיסוננס הזה שבין תרומת הקהילה לבין תחושת האפליה, לכן עולים וצצים יוזמות שונות כמו חקיקת חוק המעניק מעמד מיוחד לעדה וגם מתן אפשרות לבנייה לצעירים אחרי הצבא כמו בישוב דאלית אל כרמל שועדת הפנים של הכנסת אישרה לאחרונה, גריעה של קרקע מהגן הלאומי כרמל לטובת הקצאות בנייה לישוב.
בדרך לישוב חורפיש שצמוד לגבול לבנון, הכבישים דלילים בתנועת מכוניות. בתחנת אוטובוס סמוכה, חיילי מילואים מיחידה מובחרת מתארגנים לפני שהם עולים לתפוס עמדות לאורך הגבול אם במידה והקרבות הנקודתיים עם חיזבאללה יהפכו למלחמה כוללת. מסעדה עם מאכלים לבנונים שנמצאת על אם הדרך נראית ריקה מתמיד: "הפעילות היחידה שיש פה היא של המנקה שלנו, שמבריקה את המקום אבל לא ברור עובר מי" מספר לי בצער, נביל הבעלים שמתגורר בכפר הערבי – מוסלמי ראמה, "אנחנו נותנים בחינם מנות אוכל לחיילים שעוברים פה" הוא מספר לי על רוח ההתנדבות שמאוד מאפיינת את החברה היהודית מאז פרוץ הלחימה אך נראה שהיא לא פסחה על החברה הערבית – מוסלמית.
בכניסה לכפר הדרוזי חורפיש אחד מ 19 כפרים השייכים לעדה, אני מבחין בחיילים שמתאמנים על נגמ"שים, באחד מהם יוצאת אישה מתוך הכלי המשוריין מה שמחדד שוב על חשיבותם של הנשים במלחמה הנוכחית, זאת במיוחד על רקע המחלוקת על מידת שילוב נשים בצבא הישראלי כשמצד אחד הרגישות של הציבור לאובדן חיי אדם, במיוחד כאשר מדובר בנשים וגם הקריאות מצד גורמים אולטרא אורתודוקסים שאינם מרוצים מן המהלך. בכפר שנבנה על מורדות הרי הגליל מקבל אותנו בברכה פארח סאבק (FARASH SABEK) מזכיר המועצה המקומית כשהוא מייד מבהיר את דעתו הנחרצת לגבי מצב העדה כיום: "אנחנו לא מעוניינים בחוק שיסדיר את מעמד העדה כפי שמציעים עכשיו גורמים בממשלה. 'זה לעג לרש' הוא אומר ומייד מוסיף: "צריך פשוט לשנות את חוק הלאום. אני רוצה שהמדינה תתייחס אלי כאזרח שווה אפילו את השפה שלי נתנו לה מעמד מופחת ואני חושש שאם הימים הקיצוני ימשיך לשלוט לא ירחק היום שכבר יהיה אסור לנו לדבר ערבית".
מאז פרוץ הלחיצה הוכרזו ישובים רבים הסמוכים לגבול במרחק של עד 5 קילומטרים כמיועדים לפינוי אך גם פה החריגו מטעמים שאינם מובנים מספר ישובים שעומדים בקריטריונים לפינוי אך אינם זכאים לזכויות של מי שזכאי לפינוי (תקציב יומי ושהות בבית מלון). כך יוצא שמתוך 24 ישובים שנמצאים ברצועת החמישה ק"מ שמונה ישובים הוחרגו. אותם ישובים שחלק ניכר מתושביהם כבר התפנה עצמאית והם חווים נזק כלכלי מתכוונים לפנות לבית המשפט העליון והם אף הוציא מכתב חריף לגורמים בממשלה שמבהיר את מצוקת התושבים.
בכפר חורפיש שמגיע עד לגובה של 800 מטרים החיים מתנהלים בעצלתיים וכי כמעט 60 אחוז מהגברים מגויסים לשורות הצבא, "נשארו רק הנשים והילדים" אומר לי מזכיר המועצה שמארחת כמה מאות חיילים במקום לצד כיתת הכוננות שהוצבה פה בתחילת המלחמה, כמוה עוד רבים שנפתחו כמעט בכל ישוב בישראל – דבר חסר תקדים לכשעצמו. מה שיוצר מראות שלא נראו בישראל מעולם כמו חיילים עם רובי סער שמאבטחים פתיחת גני ילדים, בתי ספר ומפטרלים בתוך הישוב.
ביום השני ללחימה רס"ל ג'ואד אכרם עאמר, (23) ששירת לא הרחק מכפרו נתקל בחוליית מחבלים שחדרה את הגבול בצפון ולאחר חילופי אש הוא נפגע ומת מפצעיו. הוא לחם לצידו של סא"ל עלים סעד, סגן מפקד חטיבת 300 שמגינה על הצפון אף הוא דרוזי מהכפר ינוח ג'ת
הידיעה על מותו הכתה את הכפר חורפיש בתדהמה: "הוא היה איש אהוב מאוד שלמרות היותו הצעיר מקרב הבנים במשפחה גילה בגרות ואחריות" ציין מואיד סלאמה, קרוב משפחה של עאמר שחבריו בכפר זוכרים איך תמיד היה עוזר לסבו המבוגר כאשר היה עולה לביתו, רוחץ אותו ומטפל בו. עאמר היה אמור להשתחרר כמה ימים לפני פרוץ המלחמה אך לנוכח המצב הבטחוני המתוח בקשו ממנו להאריך את שירות הקבע שלו בחודשיים: "הוא חלם לחזור לכפר ולהשתלב יחד עם שני אחיו בעולם ההיי טק" סיפר סלאמה
אכרם עאמר ז"ל הובא למנוחות בבית הקברות הצבאי בחורפיש שנמצא מול מבנה המועצה המקומית כמו בעוד שני ישובים דרוזים (עספיא ובית ג'אן). שם נערכים טקסי הזיכרון השנתיים וטקסי ההלוויה.
אך מי שמכיר את מנהגי הדת הדרוזית שפרשה מהאסלאם השיעי לפני כמעט אלף שנים יודע שאלו מנהגי אבלות שזרים לה מכיוון שמוטיב מרכזי בעיקרי האמונה הדרוזית שמצויים בכתבים הסודיים ומועברים אך ורק בכתב יד הוא האמונה בגלגול הנשמות מה שמשליך על מנהגי הקבורה והאבלות. הדרוזים נוהגים לקבור את מתיהם במעין בורות קבורה משותפים ללא מצבות וללא טקסי אזכרה מכיוון שהמשפחות מאמינות שנשמות יקיריהם ממשיכות את חייהם במקומות אחרים לכן רבים בעדה אינם יודעים היכן קבורים בני משפחתם. יש הטוענים שמכיוון שהאמונה בגלגול נשמות כל כך יסודית במורשת הדרוזית מה שמסביר אולי את העובדה שאין לעדה שמונה כמיליון מאמינים (שרובם מרוכזים בדרום סוריה, לבנון וישראל) מדינה ריבונית: כי מה הטעם בגבולות אם אתה יכול להיוולד בכל מקום. בהקשר לכך – רבים מציינים את אתוס הגבורה הדרוזית והלוחם שאינו ירא מן המוות
בקצה העליון של הכפר מצוי אתר הנושא את שמו של אחד משבעת הנביאים המקודשים לעדה – נבי סבלאן, קדוש שעשה מסע אמונה ממצרים לחברון כדי להפיץ את תורת האל היחיד בקרב הפגאנים שחיו בישראל עד שהתיישב במערה ושקע בלימוד מעמיק וחיי סגפנות. הוא עצמו קבור 'בהר הדרוזים' בסוריה אך סביב המערה שלו הוקמה חלקת תפילה מהודרת אותה פוקדים כל השנה מאמיני העדה ומתכנסים באלפיהם ליום זיכרון רשמי בעשירי לספטמבר
בלב הכפר חורפיש מצוי גרעין הכפר העתיק שהחל ככפר נוצרי עד שהגיעו אליו המתיישבים הדרוזים במאה ה 17. בלב העתיק של הכפר מצויה כנסייה השייכת למרים בווארדי, הידועה גם בשם "מרים מאעבלין", היא קדושה קתולית שהוכרה כך בידי האפיפיור לפני שמונה שנים. בכפר חיים כיום מספר מצומצם של נוצרים השייכים לזרם היווני – קתולי. מול הכפר מצוי הר אדיר שמתנשא עד לגובה של 1000 מטרים ממנו רואים היטב את כפרי דרום לבנון הקרובים לגבול ובימים אלו גם את חילופי האש בין צה"ל לחיזבאללה כך שאי אפשר להתעלם מהניגוד הצורם בין הפסטורליה המקומית לבין עשן הפצצות והדי הקרבות: "אנחנו כבר מייחלים ליום שהשלום יגיע והמקום יתפרסם אך ורק במדורי התיירות" אומר ח'יר אל דין עבדאללה, ראש המועצה המקומית של חורפיש כשהוא מצביע על הנוף היפה של הגליל
בתגובה לאיום בעתירה של הישובים שהוחרגו מתוכנית הפינוי של גבול הצפון נמסר ממשרד הבטחון : "אנו מחזקים את ידי תושבי הצפון, וביניהם העדה הדרוזית, בתקופה מורכבת זו ומיצרים על תחושותיהם. תוכניות הפינוי המדינתיות לא מגדירות פינוי על פי טווחים, אלא הוגדרו יישובים ספציפיים שצה״ל המליץ לפנותם על פי הערכת המצב המבצעית. המלצה זו מאושרת על ידי הדרג המדיני ומתוקצבת בהחלטת ממשלה".
