כנס חיפה השלישי לפוליטיקה ולחברה הערבית, שנערך בצל מלחמה מתמשכת וקרע פנימי עמוק, נשמעו קולות חדים וברורים – מקריאה להכפלת כוחם הפוליטי של האזרחים הערבים, דרך אזהרות מפני "טיהור אתני" ומהלכי חקיקה אנטי-דמוקרטיים, ועד לתקווה עיקשת לשותפות ושלום.
איתן אלחדז ברק
קריאת השכמה
חיפה, 13 במאי 2025 האוויר בכנס חיפה השלישי לפוליטיקה ולחברה הערבית, יוזמה משותפת של עיתון "הארץ" והקרן החדשה לישראל, היה טעון מהרגע הראשון. יותר משנה וחצי לתוך מלחמה שאת תוצאותיה הרות האסון, כהגדרת הדוברים, חווים כל אזרחי המדינה, נראה כי סף הרגישות עלה, והצורך לדבר גלויות – גם אם באופן כואב – הפך לצו השעה.
את הכנס פתח מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, בדברים שלא הותירו מקום לספק לגבי עמדתו הנחרצת. "בעיניי זה הכנס הכי חשוב ש'הארץ' עושה," פתח, והדגיש מיד את יעד העל: "הדבר הכי חשוב הוא שכל אזרח ישראלי [ערבי] יצביע בבחירות לכנסת. אתם צריכים להכפיל את מספר חברי הכנסת שלכם. הם צריכים להיות 20 לפחות."
שוקן לא הסתפק בקריאה לאקטיביזם פוליטי. הוא התייחס ישירות לאסון ה-7 באוקטובר ולמלחמה שבעקבותיו, והציג חזון ברור: "הפיתרון הנכון לישראל צריך להיות בשני תחומים: הראשון, החזרת כל החטופים והשני, הקמת מדינה פלסטינית." הוא מתח ביקורת חריפה על ראש הממשלה נתניהו, שלדבריו "עשה קריירה מלמנוע את האפשרות שתקום מדינה פלסטינית. משם חיזוק חמאס והחלשת עבאס [אבו מאזן]. את התוצאה ראינו ב-7 באוקטובר."
שיא דבריו הגיע בהשוואה מעוררת המחלוקת: "חמאס בעזה הוא כמו סמוטריץ' עבור היהודים. חמאס רוצה הכל בשבילו, וסמוטריץ' רוצה הכל בשבילו. אנחנו רואים מה סמוטריץ' עושה עכשיו בגדה עם הטיהור האתני וצעדי חקיקה שגורמים לסיפוח השטחים שישראל אסור לספח." הפתרון, לשיטתו, הוא "חיזוק הרשות הפלסטינית לשליטה בעזה בשיתוף מדינות ערביות נוספות."
קריסת הייצוג והחשש מהגבלת ההצבעה
אחריו עלה פרופ' גור אלרואי, נשיא אוניברסיטת חיפה, שהציג נתונים מדאיגים על שיעור ההצבעה הנמוך בחברה הערבית (54% בעשור האחרון לעומת 70% במגזר היהודי), אותה כינה "התרסקות אלקטורלית". הוא קרא ללמוד מהמגזר החרדי את כוחה של הצבעה מסיבית, והזהיר: "חלק גדול מהמהלכים של ההפיכה המשטרית עכשיו נועדו למנוע השתתפות ערבים בבחירות. במציאות הנוכחית זה לא תרחיש דמיוני." פרופ' אלרואי הציב בפני האזרחים הערבים דילמה: "להחרים את הבחירות, דפוס מוכר… או להצביע ולהביא לשינוי."
פרופ' מונא מארון, רקטורית אוניברסיטת חיפה, התמקדה בחופש הביטוי באקדמיה. "אני מתחייבת כאן, שבמהלך כהונתי כרקטור, סטודנט ערבי לא יפחד להביע את עצמו… לא יואשם סטודנט ערבי על זה שהוא מביע צער על הרג חפים מפשע בעזה, אך לא יתאפשר שהוא יתמוך בטרור."
קריאה לשותפות – והתפכחות
יו"ר רע"ם, ח"כ מנסור עבאס, שוחח עם עורך "הארץ" אלוף בן על "התפכחות". "הפיתרון מתחיל ומסתיים בשותפות," אמר, אך הודה כי "המציאות שאנחנו נמצאים בה היא בגלל שאין לנו פיתרון מדיני, שהזנחנו אותו כולנו." הוא קרא "לחשב מסלול מחדש" ורמז על נכונות לשנות את הרכב הממשלה הנוכחית אם הדבר יוביל לסיום המלחמה והחזרת החטופים, למרות חוזקה של הקואליציה. עבאס הזהיר מפני אפשרות של פסילת רשימות ערביות על ידי "בג"ץ החדש" וקרא לאחדות פוליטית ערבית: "שתי רשימות ערביות עם הסכם עודפים ותיאום עמדות."
זעקת היום-יום וקולות מהשטח
ד"ר נסרין חדאד חאג' יחיא מהקרן החדשה לישראל הביאה את כאב היום-יום: "ילד בן 8 נרצח לעיני כל. הפשיעה משתוללת… תחושה של הפקרה." היא חיברה בין המצוקות הפנימיות לטראומת המלחמה, כמי שיש לה 500 בני משפחה בעזה. מסקנתה הייתה חדה: "אנחנו זקוקים להנהגה אמיצה, עם אמת ברורה: בלי ערבים – אין דמוקרטיה."
קולות נוספים של פעילי חברה אזרחית כמו מעוז ינון ועזיז אבו-שרה מ"אינטראקט", ששניהם איבדו קרובי משפחה במלחמה, דיברו על כוחה של התקווה כ"שריר שצריך לתרגל" ועל הפיכת הכאב לעשייה. רולא דאוד מ"עומדים ביחד" ציינה כי "החברה הישראלית הולכת למקום יותר קשה ורע", והדגישה שהאופוזיציה אינה מציעה חזון אלטרנטיבי.
ביקורת נוקבת על הכנסת והשמאל
ח"כ אחמד טיבי לא חסך במילים קשות על הכנסת הנוכחית: "כל פעם שאני עובר במסדרון… אני מרגיש שאני עובר בין נערי גבעות… כל שבוע שניים-שלושה חוקים פאשיסטיים." הוא גם מתח ביקורת על השמאל הישראלי: "אתם רוצים שנבוא להפגנות למען ראש שב"כ? הרי זה המנגנון שמנציח את הכיבוש."
האופוזיציה והדרך קדימה
אלוף (מיל') יאיר גולן, יו"ר "הדמוקרטים", כינה את המתרחש בעזה "טרגדיה בלתי רגילה" וטען כי "ממשלת ישראל מסרבת לתרגם את ההישגים הצבאיים המרשימים למהלך מדיני." הוא קרא לרמטכ"ל "לעמוד איתן" מול הדרג המדיני. גולן חזר על תמיכתו בפתרון שתי המדינות כ"פתרון הביטחוני והלאומי הנכון", אך הכיר בכך ש"זה לא יקרה מחר בבוקר" בשל הטראומה. הוא הציע "היפרדות לאומית עם אחריות ביטחונית מוגברת" וקרא לממשלת אחדות לאומית שתשים בראש סדר העדיפויות את הביטחון ואיחוי הקרעים, תוך הבטחת שוויון אזרחי מלא. הוא הצהיר כי כל מי שמכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ובה בעת מדינה שוויונית ליברלית, הוא שותף פוטנציאלי.
הכנס חשף מציאות מורכבת וכואבת, אך גם רצון עז לשינוי. בין האזהרות הקשות והביקורת הנוקבת, עלתה שוב ושוב הקריאה לאזרחי ישראל הערבים לקחת את גורלם בידיהם, להשפיע דרך הקלפי, ולדרוש את מקומם הראוי בשותפות אזרחית ומדינית. האם הקריאות הללו ייפלו על אוזניים קשובות ויובילו למפנה המיוחל? ימים יגידו, אך דבר אחד ברור: השעון מתקתק.
