בית המשפט העליון דחה את בקשת הערעור של קאנטרי גלי גיל על פסקי דין של בית המשפט המחוזי והשלום. הקאנטרי יאלץ לשלם את מלוא חובו על צריכת מים לפלגי מוצקין. "לא התקיימו שתיים מהדרישות ההכרחיות", אמר השופט
בית המשפט העליון דחה היום (ראשון) את בקשת רשות הערעור של קאנטרי גלי גיל בקריית מוצקין על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (וכן של בית משפט השלום לפניו) שקבע כי הסכם הפשרה שנחתם בין הקאנטרי לבין העירייה אינו מחייב עוד את העירייה או את חברת פלגי מוצקין. כמו כן חויבה גלי גיל לשלם לעירייה הוצאות משפט בסכום של 6,000 שקלים.
בשנת 1999 ,במסגרת תביעה שהגישה המבקשת נגד העיריה בבית המשפט המחוזי בחיפה, נערך ונחתם הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. בגדר ההסכם, התחייבה העיריה לחייב את המבקשת "במחירי מים שיהיו זהים למחירי המים אותם תשלם העיריה למקורות". נקבע כי ההסכם יחול במשך תקופת החכירה, קרי עד לשנת 2035 לערך. לאורך השנים, קיימה העיריה התחייבות זו. כעבור כעשור, בחודש ספטמבר 2009 ,תאגיד המים החל
לפעול במקום העיריה – על פי הוראות חוק תאגידי מים וביוב התשס"א-2001. כפועל יוצא, ממועד זה חויבה המבקשת על ידי תאגיד המים בתעריף הגבוה מזה שנקבע בהסכם הפשרה.
המבקשת הגישה המרצת פתיחה לבית משפט השלום, במסגרתה טענה כי יש לחייב את תאגיד המים לגבות ממנה תעריף על פי הסכם הפשרה. כך בפרט לנוכח הוראות סעיף 10 לחוק תאגידי מים, הקובע, בין היתר, כי "רשות מקומית שהקימה חברה… תעביר לחברה את זכויותיה וסמכויותיה לפי הסכמים, התקשרויות
ועסקאות…".
בית משפט השלום דחה כאמור את ההמרצה. בתוך כך, נקבע כי הסכם הפשרה – העוסק בתעריפי מים – אינו נכנס בגדרי סעיף 10 לחוק, שעניינו הסכמים העוסקים בשני נושאים מצטברים: הפעלת מערכות מים וביוב ומתן שירותי מים. עוד הוסבר, כי הכפפת התאגיד להסכם הפשרה מנוגדת אף לתכלית החוק, שאחד העקרונות שביסודו
הוא עיקרון האחידות בתעריפים בין צרכנים. בנוסף, נקבע כי הסכם הפשרה סוּכל, וזאת לנוכח הפקעת הסמכויות לטיפול במים מידי העיריה מכוח החוק, ולנוכח האיסור בחוק לחרוג מהתעריפים שנקבעו – איסור המעוגן אף כעבירה פלילית. לבסוף צוין, כי אף אם היו מתקבלות טענות המבקשת ביחס לסעיף 10 – ממילא הסכם הפשרה לא
קיבל את אישור הממונה כנדרש בחוק. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת על פסק הדין, תוך שאימץ את נימוקיו של בית משפט השלום.
השופט נ הנדל ציין כי "לא התקיימו שתיים מהדרישות המעוגנת בסיפא לסעיף 11 ב לחוק. הדרישה הראשונה היא דרישה גם בעלת אופי פורמלי, לפיה: "הסכם כאמור טעון אישור הממונה. הדרישה השנייה, אך לא בחשיבותה, היא זו המהותית. בדומה לדרישה הראשונה, אף היא אינה מתקיימת. סעיף 11ב קובע כי אישור הממונה להסכם יינתן אם הלה נוכח כי "ההסכם תואם את הכללים ואת הוראות חוק זה ומטרותיו". יש בהוראה זו כדי להשפיע על פרשנותו של סעיף 10 לחוק. דהיינו, את סעיף 10 יש לקרוא לצד סעיף 11ב – לפיו העברת נכסים, זכויות וחובות צריכה לעלות בקנה אחד עם הוראות החוק ועם מטרותיו".
