ארבעה חודשים אחרי אופוריית ששת הימים, טביעת ספינת הדגל של חיל הים חשפה לראשונה את ה"יהירות" וה"שאננות" שהפכו לחלק בלתי נפרד מצה"ל. משט הזיכרון השנתי לזכר 47 חללי אח"י אילת שיצא מחיפה, חושף את קולות הניצולים שמזהירים: אי-ההקשבה למחדל 67' עלתה לנו ביוקר במלחמות שבאו אחריו, עד המלחמה האחרונה. זהו סיפור על כאב, גבורה, ועל הצורך הנואש לשבור מעגל של כשלונות חוזרים.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
עולה על גל של זיכרון ואופוריה שבורה
על סיפונה של ספינת 'נסיכת הכרמל', אנחנו שטים אל לב ים. הים נראה שליו, אך מתחת לפניו שוכנת נקודה שבה התנפצה הקונספציה הישראלית הראשונה – ובאופן הדרמטי ביותר. זה היה אוקטובר 1967. ריח הניצחון הגדול של ששת הימים עדיין נדף מכל פינה במדינה. צה"ל נתפס כצבא האדיר, הבלתי מנוצח. המיתוס הזה, של האויב שהושפל והושתק, נחבט באכזריות אל קרקעית הים התיכון, כשמשחתת חיל הים, אח"י אילת, ספגה ארבעה טילי "סטיקס" מצריים – האירוע הראשון בעולם שבו טילים טבעו ספינת מלחמה.
עבור יוסי דמתי, ששירת על האילת, המאורע הוא הרבה יותר מפרק בהיסטוריה. הוא כתב אישום. "אם היינו מקשיבים למחדלים, לשאננות וליוהרה שהייתה מנת חלקם של אלו ששלחו את 'ספינת הדגל' אל מלתעות הצי המצרי," אמר דמתי, "אולי גם לא היינו מגיעים למחדלי 73' ו-23'." דבריו, חדים כסכין ומכאיבים, מותחים קו ישיר וטרגי בין זחיחות הלב של 1967 לבין כשלונות העבר וההווה, ומדגישים את האופן שבו היהירות הפכה למגפה קונספטואלית שעלתה לנו בחיי אדם במלחמות שבאו לאחר מכן.
משה לוי: "שחינו בים שמונה שעות, בחושך מוחלט"
את התיאור המצמרר של הרגעים שבהם נשברה הקונספציה, מביא משה לוי, ששירת כמפעיל מכ"מ על האילת וניצל מהתופת. הדיסוננס בין ה"אופוריה" הלאומית לבין המציאות המבצעית היה בלתי נסבל. כשלוי משחזר את האירוע, קולו משלב כאב של עד ראייה עם חדות ראייה של היסטוריון.
"הייתי חייל בסדיר, בן 19, ויצאנו לסיור מול חופי פורט סעיד," הוא מספר. מאחורי יציאה זו עמד מחדל ה"הצגת דגל": הפיקוד הישראלי, ובראשם משה דיין, התעקש להראות נוכחות מול נמל האויב לאחר הניצחון. "שר הביטחון כל הזמן אמר להם: 'אתם חייבים להראות את הדגל מול פורט סעיד'… זו הייתה שאננות דעת ויהירות," מצטט דמתי את הביקורת שהופנתה כלפי ההחלטה הפזיזה.
לוי מסביר את המרכיב הקטלני ביותר: מחדל הפער הטכנולוגי. "האונייה שלנו נבנתה לצרכים של מלחמת העולם השנייה, ולא היה לנו שום אמצעי הגנה מפני הטילים. למצרים היה יתרון טכנולוגי ברור." האילת, ספינת דגל, נשלחה כמעט חסרת אונים מול מערכת נשק חדשה וקטלנית.
בשעה חמש וחצי אחר הצהריים, בעיצומו של חול המועד סוכות, הכתה המציאות. לוי משחזר את הדרמה ברצף אירועים מהיר: "פגיעת טיל שלישי והשלים את מלאכת קודמיו. היינו במצב של חוסר יכולת לנוע, אין לנו קשר עם העולם החיצון, אין לנו חשמל. ובעצם אנחנו נתונים לחסדי הגלים ולמצרים… הבנו שהם ישלחו ספינה לאסוף אותנו כשבויים."
ההוראה המיוחלת ניתנה רק לאחר שהצליחו לייצר קשר מאולתר: נטישה. "קפצנו למים. שחינו בים בין שש לשמונה שעות, כל הלילה, בחושך מוחלט, רק כדי לשמור על החיים." הלילה הפך למלכודת נוספת. מחדל הליקויים בחילוץ בא לידי ביטוי בכך שדלק האונייה נשפך למים, כיסה את הניצולים, והקשה על ההליקופטרים לזהותם בחושך. "היינו שחורים, כולנו. הירח כבר שקע… רק 19 ניצולים חולצו ישירות מהמים על ידי ההליקופטרים." כל היתר חולצו על ידי ספינות חיל הים שהגיעו באיחור.
יוסי דמתי: האמת המכאיבה שמאחורי הספר
סיפורו של דמתי, שירד מהספינה רגע לפני הטביעה, שופך אור על המאבק להכרה בסיפור. ספרו, "פצצת עומק", קרוי על שם סברה כואבת: מחדל הפצצה הטובעת. "היו כל מיני ספרות וגרסאות לטיבוע. יש סברה שבעצם פצצת עומק שהתגלגלה מהסיפון אל המים הגיעה לעומק מסוים והתפוצצה, והיא זו בעצם שפגעה באופן מאוד משמעותי במספר החללים שהיו שם, ולא רק הטיל שמתואר." אם אכן פצצת עומק של האילת עצמה גבתה חיי חיילים, הרי שמדובר בכשל חמור נוסף.
הוא מדגיש את תפקיד התיעוד לאורך השנים, מול מדיניות של הדחקה. "המקרה עצמו היה כל כך חריף וטראומטי, שהוא לא איפשר לי להיות משוחרר בכתיבה. רק אחרי כעשר שנים חשבתי: חייבים לתעד את זה, חייבים להעביר את זה לציבור." המסר של דמתי אינו רק נוסטלגי; הוא נוקב: ההימנעות מלהכיר בחולשות של 1967 זרעה את זרעי המחדל של 1973, והשתרשה לתוך המערכת בדפוסים שראינו שוב ושוב, עד ימינו אנו.
הנצחון המצרי והמחיר האנושי
"אף אחד לא יצא משם שלם," מודה משה לוי. "הדף יצר פגיעות פנימיות בגופי… כל אחד ברמה כזו או אחרת של פגיעה." ההתמודדות האישית של הניצולים עם הטראומה, ללא הכרה או תמיכה במונחים של "פוסט טראומה" שלא הייתה קיימת אז בתודעה הציבורית, מוסיפה רובד נוסף של גבורה שקטה. לוי, שהתגבר על הפגיעה, המשיך לשרת במילואים ואף התנדב לשיטור הימי, כהוכחה לכך ש"מי שיש לו משיכה לים, אי אפשר להוציא זאת ממנו."
באופן אירוני, מפעלו של לוי, הספר "על שם 48", שמתעד את הכאב הישראלי, תורגם ויצא לאור במצרים. הוא מסביר את המוטיבציה המצרית: "המצרים ראו בפעולה הזאת ניצחון גדול… יום חיל הים המצרי נחוג ביום השנה לטיבוע המשחתת. זה נחשב ניצחון." ההנצחה המצרית הזו, לטענת לוי, היא הוכחה נוספת למחדל חוסר הערכת סיכונים – כאשר הצד המנצח הופך את המאורע לאבן פינה בתודעתו, ואילו הצד המובס ממהר להדחיק אותו מהתודעה הלאומית.
חיפה, חיל הים והקריאה למנהיגות אחראית
דבריהם של בכירי הצי והרשות המקומית בטקס מחזקים את המעטפת הקהילתית סביב הזיכרון. דוד (דודו) בעש"ט, מפקד חיל הים לשעבר ויו"ר עמותת חיל הים, מדגיש את הנחישות: "לא רצינו לוותר לעצמנו. אמרנו, אנחנו נתעקש לחזור לרוטינה הרגילה." ה"רוטינה" כאן היא ההתעקשות לא לשכוח.
רני בינדר, נציג עיריית חיפה, מחבר את חיל הים ללב הפועם של העיר: "חיל הים זה חיפה, וחיפה זה חיל הים… הקשר שלנו הוא הדוק." הקשר הזה מסמל את השורשיות של חים הים שמתחיל בנמל הבית בחיפה.
האם מעגל הכישלון נשבר?
כשאנו חוזרים אל החוף, ברור שהמסע הפיזי הסתיים, אך המסע המחשבתי רק החל. סיפורם של דמתי ולוי, הניצולים, אינו נועד רק להזיל דמעה על 47 חללים. הוא מהדהד כאזהרה עכשווית ואוניברסלית: היהירות, השאננות והזלזול באויב – אלו ה"סטיקס" המודרניים שמטביעים אותנו שוב ושוב.
הקונספציה שנשברה ב-1967 לא הייתה רק תפיסה מודיעינית; היא הייתה הלך רוח מנהיגותי שדבק בנו. הניצולים של אח"י אילת, אלו ששילמו את המחיר היקר מכל, הם אלה שמחזיקים היום את מפתחות הזיכרון. הם מציעים לנו את הדרך להתמודד עם המחדלים הנוכחיים – לא בהסתרה או בהדחקה, אלא בתיעוד נוקב, בבחינה עצמית ובאמונה שרק דרך ההכרה בכשלון, נוכל לבנות חוסן אמיתי.
הכאב נשאר, אבל הלקח חייב להיטמע: רק הקשבה לקולות האמת הלא נוחה, שדוחקת את סיפור הניצחון לטובת סיפור הכשלון האנושי, תאפשר לנו לשבור את מעגל ה"יהירות" אחת ולתמיד.
