מדינות רבות בעולם מוגדרות כיעדים מבוקשים של הקהילה הגאה, בעלי סצנת מסיבות ומצעדי גאווה גדולים. ברלין ומדריד, אמסטרדם ומיקונוס, כולם מתהדרים במועדונים, בארים ומקומות בילוי, ובאווירה ידידותית לקהילה הגאה. בניהן גם תל אביב, כמובן, המהווה כיעד תיירותי מבוקש מאוד עבור תיירים גאים (רק לאחרונה התעורר שיח ביקורתי על כוונת משרד התיירות להקצות 11 מיליון שקלים לקידום העיר כיעד לתיירות הגאה).
השבוע אני כותב ממונטנגרו, מדינה קטנה (שטחה כמחצית משטח ישראל ומס' תושביה כעשירית), השוכנת לחופי הים האדריאטי והייתה בעבר חלק מיוגוסלביה. במונטנגרו, הידועה בזכות הנופים עוצרי הנשימה והחופים המרהיבים שלה, אין אף חוק שאוסר על היותך הומו. ועדיין, החיים כאן כגיי הם לא פשוטים כלל. באחד הערבים בעיר פגשנו את מיקו, בחור בן 29 מהעיר קוטור. מיקו סיפר לנו על חייו כגיי, ותאר את הקושי הקיים להכיר אנשים אחרים. מעבר לעובדה כי מספרית הקהילה עצמה קטנה, רוב מוחלט של ההומואים פשוט חוששים להיחשף, מפחדים שידעו או יגלו. על מקומות בלוי לגייז אין על מה לדבר בכלל. הוא סיפר שאין אפילו מקום בילוי אחד לחברי הקהילה(!) אלא רק מקומות מפגש סודיים שעוברים מפה לאוזן שבהם אתה יכול לפגוש הומואים אחרים.
הסיפורים של מיקו גרמו לי לעצור רגע ולחשוב על החיים במדינה שלנו, בישראל. הייתכן שמצבנו טוב ממה שאנו נוטים לחשוב? אין ספק שיש עוד הרבה לאן להתקדם וטרם הגענו לשוויון שמגיע לנו כאזרחים במדינה, אבל סך הכול, מצבנו טוב. קיימים מקומות בילוי רבים ברחבי הארץ לקהילה הגאה. מצעדיי גאווה מתקיימים במגוון ערים ברחבי הארץ. ארגונים רבים פועלים לקידום הזכויות ודאגה לנערים ונערות שזקוקים למסגרת תומכת. במקומות רבים בעולם ישנם נערים ונערות וגם אנשים בוגרים, שאין להם אגודה שדואגת להם, או בית חם לישון בו כשהם מחליטים לצאת מהארון. אז הם פשוט נשארים בו, כי אין ברירה אחרת. אני לא מדבר על המדינות המוסלמיות הקיצוניות בהן מוצאים להורג בעלי נטייה מינית, אלא על מדינות כמו מונטנגרו, מדינה בעלת תרבות אירופאית, תיירותית למדיי, ועדיין עניין הגייז במדינות כאלה תקוע אי שם בשנות ה-90 . אז בואו נעצור לרגע, עם כל הכעס על חוסר השוויון הקיים במדינה, והאפליה החוקית, ונסתכל על הדברים הטובים, על הקהילה הגדולה שיש לנו, על האנשים בה, על המקום שהיא תופסת בחיינו ובחיים של אחרים, על השיח הציבורי שמתפתח סביב הדבר הזה שנקראה נטייה מינית, גם בבתי הספר ובמוסדות האקדמיים וכן גם בממשלה. ונסתכל לאחור, לא רחוק בערך 25 שנה איפה היינו אז. איך חיינו כקהילה קטנה, מפוחדת, מוחלשת. אז נכון, צריך לצעוק ולהפגין, ולעשות הכל עד שיהיה שוויון אבל עד שזה יקרה צריך גם להודות על מה שיש, להסתכל ולהבין שטוב לנו. שיש לנו כוח, השפעה, ורצון לשנות. ויחד עם הרצון יש גם מי שיפעל לטובת השינוי. כי למיקו , פשוט אין.
