אני יודע מה אם חושבים, ראיתם את שם הטור, ואמרתם לעצמך שזה הולך להיות טור שידבר על האם גודל האיבר הגברי קובע במיטה או לא. אז תחשבו שוב. ביום שישי האחרון התקיים בחיפה מצעד הגאווה החיפאי, בשונה משנים קודמות ובפעם הראשונה נתלו ברחבי העיר דגלי הגאווה, בניין העיריה התקשט בדגל לאורכו, והמצעד צעד ברחובותיה המרכזיים של העיר בהשתתפות של למעלה מ5000 משתתפים ומשתתפות. שבאו לצעוד, להתגאות ולתמוך בקהילה הגאה.
זו הייתה הפעם הראשונה שלי במצעד בחיפה, תמיד הוא היה נראה לי קטן, לא משמעותי במיוחד, ולא "שווה" כמו המצעד בתל אביב. אבל אחרי יום שישי גילתי שבמקרה הזה הגודל באמת לא קובע. המצעד היה שמח וססגוני, לא ממוסחר והמוני, משפחות וילדים מבוגרים וצעירים כולם התאספו למען מטרה אחת, לצעוד לשוויון, לחגוג את הדבר הזה שנקראה גאווה, ולא סתם אלא גאווה חיפאית.
התחושה היא שונה, צעדתי אחוז יד ביד עם בן זוגי, באותם הרחובות בהם ביליתי את שנות נעוריי, אותם המקומות בהם נפגשתי עם חבריי, הרחובות בהם ניסיתי בכל כוחי להסתיר את זהותי מהעולם. היום אני צועד בהם בגאווה אחוז יד ביד עם הגבר שבחרתי לעצמי . גאה במי שאני, גאה במשפחתי וחבריי, גאה בבן זוגי, גאה בעיר שלי, גאה. העיר בה גדלתי התחנכתי חייתי את כל חיי נצבעה בצבעי הקשת ונרתמה למען מטרה גדולה יותר, למען קהילה שלמה שהולכת וגדלה בין שכונותיה של העיר. למרות ואולי דווקא בזכות גודלו היווה עבורי המצעד החיפאי מקור גאווה, אושר, ותקווה. אותם אנשים אשר הגיעו למצעד הגיעו לתמוך, להשמיע את קולם ולחגוג את היותם מי שהם, ולא באו לאיזו מסיבת רחוב בטיילת בתל אביב עם רקדנים בתחתונים ומשאיות גרנדיוזיות. אותם אנשים באו, נשאו מבטם לדגלים בצבעי הקשת אשר נתלו בין רחובות העיר בה גילו עצמם לראשונה, בה חוו גילויים הומופובים לצד חברות אמת, והיום צועדים בה בגאווה. העיר שבה בחרו לגדל את ילדיהם עם בני או בנות זוגם העיר בה התאהבו לראשונה, כאבו לראשונה, סיפור את סודם המפחיד ביותר בפעם הראשונה. בעיר הזו, ברחובותיה ההומים, היום הם צועדים. גאים.
אז בפעם הבאה שתחשבו האם הגודל באמת קובע? תזכרו שלפעמים קטן ומשפחתי יותר טוב מגדול ופרובוקטיבי.
