שייקספיר כתב פעם: ״כל העולם במה״. ואנחנו? אנחנו רק שחקנים במשחק שנקרא ״החיים״. יש לנו כניסות ויציאות מסצנות לסצנות, אנחנו עוברים את חיינו כשחקנים הראשיים של המחזה של עצמנו. אנחנו הבמאים והמחזאים של המופע הכי טוב בעיר.
זה שאף אחד לא מפספס, וכולם מכירים את המילים של כל שיר.
דרמה, זה מה שמושך אותי. דרמה שלי, דרמה של אחרים. אני יוצר ומתקן, מגזים לפעמים ויוצא מגבולות הקיר הרביעי של הבמה של עצמי.
״דרמה קווין״, ככה הם קראו לי, במבט מזלזל ומיואש. מעולם לא הפריעה לי המחשבה כי אנשים מסביבי רואים בי דרמטי או מוגזם. לעיתים אף אימצתי את הביטוי לטובתי. דרמה טובה יכולה להעסיק אותך זמן רב, לקרב אותך לאנשים ולגרום לך להשיג בדיוק מה שאתה רוצה מבלי להתאמץ. אתה מושך את תשומת הלב של כולם, כשאתה מספר בלחש לאנשי סודך ושאר האנשים מסביבך רעבים למידע כמו להקת זאבים שלעולם לא תגיע לטרפה. הדרמה עובדת בכל דרך.
אך עם הזמן אתה מתחיל להרגיש שהחוטים אותם משכת, מתחילים למשוך אותך. החוטים מכאיבים, מרחיקים, הם חונקים אותך. אתה נכנס למערבולת של סודות, מנסה להתיר את התסבוכת כדי להמשיך לזו שאחריה, כי הדרמה הזו, היא כבר חדשות ישנות למלכה.
כמו אש הן מושכות, הדרמות. ואם צריך אז זורקים עוד עץ למדורה. כי נהיה קצת קר. ומבלי לשים לב אנשים מתרחקים, מעדיפים שלא להתקרב, לא להיכוות. אבל אני? אני נשרף מבפנים מלקט כל פיסת מידע בסיפור, מקשיב ומייעץ. נותן את הפתרון הנחוץ, הכתף התומכת והאמת הכואבת. זו שלא תמיד רוצים לשמוע, אבל הייתה חייבת להאמר.
״כל העולם במה ואנחנו שחקנים״. אנחנו גם אלו שנכתוב ונפיק את הדמות שנהיה, זו בעבודה או במכללה , הדמות עם ההורים ובן הזוג. הדמות בחבורה או זו ביציאה. אבל יהיו הרגעים בהם נרד מהבמה, אל מאחורי הקלעים. רגעים בהם נהיה לבד, נהיה עצמנו. נפשוט מעלינו את התלבושת נוריד את האיפור ונביט במראה. ומה נרצה לראות אז, אדם פשוט או מלכה ?
