אומרים שהיא מגיעה בסוף. אחרי אין ספור מפגשים סתמיים בין הסדינים, הימים הקצרים והלילות שפשוט לא נגמרים. אחרי המחשבות על להפסיק, והדחף להמשיך. אחרי המרדף האין סופי לסיפוק רגעי, סיפוק עצמי. בסוף, היא מגיעה. עטופה ברחמים, בחום וברגש. אותם הלילות מתקצרים. הימים מתארחים. הם הופכים להמתנה אין סופית לבוא הלילה, אשר טומן בחובו טיפה של מגע, בין הסדינים. ״כאילו הייתה שם תמיד וחיכתה שנבחין בה״.
בסוף היא מגיעה, ככה אומרים. גדולה, חזקה ועוצמתית מכל מה שהכרת. היא תכה בך חזק, תהפוך את כל מה שידעת. על עצמך, על הסביבה. היא תשבור אותך לרסיסים ותבנה אותך מחדש. טוב יותר, חזק יותר, אתה יותר. היא תשנה אותך בכוחה ותשאב אותך לתוכה כמו מערבולת ללא דלת יציאה. חשוף ופגיע, עירום. אתה עומד מולה כספר פתוח, שדפיו רק מחכים למגע העט על עורם, אשר יכתיב את הסיפור.
אתה שיכור ממנה, והיא עיוורת. מנסה לשכוח, והיא? לא מוותרת. מעוורת אותך לתוך הסיפור, על אביר ועל סוס ועל רגש אסור. שורטת ושורפת, מכאיבה בצביטה. ובלילה נכנסים לאותה המיטה.
בין שפיות לשיגעון, בין טמטום להגיון. בין האסור למותר בין היום למחר. מחפש את הדרך לשמוח,לכאוב. להחזיק בה חזק ולא לעזוב.
בסוף. בסוף, היא מגיעה. האהבה. עטופה בדמות של אדם. אחד שהוא כל שביקשת, או חלמת. בין הפגמים והפגיעות. בין שברי הזכוכיות, הוא שם. מחכה ללילות בין הסדינים, לנשיקה חטופה במהלך הימים. שם לרפא את הפצעים והכוויות שנוצרו מאותה אהבה. חזקה מכל מה שהכרת לפניה. נשכנית וסוערת חושפת שיניה.
כי זו היא אהבה, כמו רכבת הרים. עלולה להפתיע אם לא נזהרים. אך טובה היא וחמה, אמיתית וכנה. מרגשת וסוחפת במבט עד שתשכח שאתה בתוכה כמעט. וכמו שאומרים באגדות על סיפור שכזה, עד עצם היום הזה.
