רענן אילון נוגע בנקודה שנדמה כי מטרידה את שנתו של כל הורה בימינו. הכל עכשיו מהר מדי, נגיש מדי, ישיר מדי, בפרצוף מדי ובעיקר אכזרי מדי בשביל הגוזלים הלא ממש תמימים שלנו. 'אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי', גרסת 2016.
פעם, כשהיינו קטנים, ההורים שלי היו לוחצים שנקשיב לחדשות. שנתעניין במה קורה בעולם ובארץ, זה היה אחד ממקורות המידע החשובים להתפתחות ,לבניית ראיית עולם ומציאות נורמלית, מה חדש, מה המציאו, מי עשה מה ומתי.
ואכן, הפכתי לילד צמא מידע ששואב כל שנקרא בדרכו, הייתי קורא עיתונים ואת כל ערכי אנציקלופדיית אביב, מכלל, והאנציקלופדיה העברית. הייתי מנוי על עיתון הילדים "הארץ שלנו" שחיכיתי לו מדי שבוע באותה רמת התרגשות בה הבן שלי מחכה למסיבה הבאה בלופט. צופה אדוק במבט לחדשות עם חיים יבין שנראה לי הכי ג'יימס בונד בעולם עם התסרוקת והחליפה. מכבי תל אביב בכדורסל הייתה אז בעיני הקבוצה הכי טובה בעולם, סבא שלי היה האיש הכי חכם בעולם, שכונת הדר נראתה לי אז הכי כרך והכי מעניינת וכיפית ועיר גדולה בעולם, משל אני נמצא בכיכר טיימס בניו יורק או לפחות בשאנז אליזה בפריס עם בתי הקולנוע,החנויות,חלונות הראווה,האוכל וההמולה של אשכרה כרך בעיר חיה ותוססת. הכרמלית הייתה המטרו שלי מהכרמל להדר, ולראות את הכרמלית שעוברת ממול וחולפת במקביל היה אירוע שלעולם לא התעייפתי מלחכות לו. ובתוך כל הווי החיים הזה השתלבו להם החדשות והאירועים שהיו לא פחות קשים מאירועי התקופה הזו. מלחמת יום כיפור, פיגועים, קטיושות, מסתננים, מחבלים, והקשבתי לחדשות וקראתי עיתונים והייתי מעודכן בכל ומתעניין ומודע. אולם זה עבר אלי בקטע שפוי, מדוד, במידה שניתן להכיל אותה, היו ימין ושמאל כמו היום ובגין ושרון נגד פרס ורבין, והיו חילוקי דעות והפוליטיקה הסריחה באותה מידה …כמעט, אבל יכולתי להכיל אותה כי השיח היה אחר,מתון יותר ,מכובד יותר, קיצוני פחות.
היום אני לא יכול, אני באופן אישי, ויותר מזה כהורה לילדים. היום כשאני במכונית עם הילדים ויש חדשות ברדיו אני מיד מעביר תחנה שלא יקלקלו את עולמם בכל השוחד והשחיתות וההטרדות המיניות והרצח וההרג והשנאה שמפעפעת בכל,אני חרד מהמחשבה שהילדים שלי, שרואים סרטים וכן,גם אלימים ורוויי דם, אפילו של טרנטינו,ותכניות ומשחקי מחשב שיורים בהם בזומבים ובנאצים ואלימים בהם ומפוצצים בהם, אני חרד שלא יראו את חדשות הערב בטלוויזיה או ישמעו ברדיו כי החדשות של המציאות שלנו גרועה מכל משחק או סרט שברור להם שזה משחק או סרט. השיח רווי שנאה, הדמויות יותר נאלחות והכל אמתי ונמצא פה, לא רק על המסך אלא ממש פה בתוך ההוויה שלנו.
היום אני מסתיר מהם ככל האפשר את המציאות, מנסה לייפות. לא רוצה להסביר להם למה השנאה, למה הדיבור והקריאות המגעילות, לא רוצה שיחשפו לכל עולם השחיתות שמוצג מדי ערב על המרקע. לא רוצה שידעו, שיהיו מעורבים, שיתקלקלו.
ומבאס אותי…מבאס אותי שהם גדלים עם רקע כזה, עם פס קול של חרא ברקע, עם החלטות שמתקבלות אי שם בדרגים הגבוהים שרק יכבידו על חייהם פה בהמשך בארץ הזו. שיתמודדו עם חוסר השוויון, עם האפליה, עם הכפייה הגדלה והולכת. ואני ממשיך ומנתק אותם מזה לעת עתה כפי יכולתי.
הבעיה היא שהם גדלים לי מהר מדי והגדול כבר מתחיל להיות גדול מכדי להיות מושפע מהפילטרים שלי. הפחד הופך למערכת הסברה שאולי תיתן לו אפשרות לאמץ את נקודת המבט של קבלה והכלה וערכים של מה שטוב. בתקווה שזה עובר אליו וחודר אל מעבר לווטצאפים של המאה קבוצות שהוא חבר בהן והמסיבות בר/ת מצווה הבלתי נגמרות שלו והצופים והחוגים ושאר עיסוקיו…שמשהו טוב כן בכל זאת חודר ושהצלחתי להדוף זמנית לפחות את הגועל שמשדרים לנו כל הזמן מכל הכיוונים במינונים גבוהים מדי.
ונראה לי שאני מצליח. הם כל כך חכמים היום, הילדים, שהם מצליחים לסנן, לפחות כך אני מתרשם, את כל השיט החוצה ולהתעסק בשטויות שלהם, ולגדול דווקא סבבה וליהנות מהילדות ולהדוף את המסביב כאילו לא נוגע להם וטוב שכך כי אני בניגוד להוריי לא רוצה אותם מעורבים, לא רוצה שידעו, לא רוצה שיקשיבו, רוצה לשמור אותם בבועה שלהם . יהיה להם מספיק זמן בחיים לסבול מכל המסביב. עכשיו אני גומר פה כי אנחנו הולכים לראות את החדש של טרנטינו…קצת יריות, דם ואקשן עוד לא הזיקו לאף אחד.
