צילום: מכבי חיפה
אמנם היה יפה לראות את יוסי קופץ על רוני לוי, אבל היד שעשתה תנועה ריגשה קצת פחות. נחמד גם היה לראות ניצחון שני ברציפות, אבל עם הרמה הזאת נחמד קצת פחות, בטח לא כדי לפתח ציפיות. מרסל כהן על ערב שהתחיל משעמם, המשיך עם שמחה ונגמר במפגש אחרון בהחלט עם סבא אליעזר
הילד מהדרום לא מאכזב את עצמו ובתקופה הכי קשה שלו במכבי חיפה מכניס גול מהסרטים. גול כזה שמזכיר לכולם, כולל לעצמו, מי זה יוסי בניון. אבל לא עליו רציתי לדבר דווקא. למרות שהחילוף שלו היה מה ששינה את משחק התחתית של הליגה.
מה שרציתי לדבר עליו הוא הקלות הבלתי נסבלת של קבלת המצב. הציחקוקים של האנשים מסביבי כשהם שומעים את קריאות ה"מכבי חיפה לא תרד". ובעיקר הפרצוף האדיש /לא ברור שנפל עלי במהלך המשחק בראותי את מכבי משיגה ניצחון שני ברציפות. קצת קשה להאמין, קצת עדיין תוהה. מה לעזאזל אני רואה?
אם בתחילת העונה הייתי מגיעה כל משחק עם תקווה אמונה ושמחה, הרי שכרגע אני באה כי "צריך לבוא", בלי חשק, בלי רצון אמיתי. הרגל. נאמנות.
כל משחק מלווה בפחד וחרדה.
בזמן ששני ניצחונות רצופים, אמורים להוביל אותי למחשבה הפתטית שלנו האוהדים: "הנה אנחנו בדרך לאליפות", כל מה שעולה בי עכשיו זה: בבקשה רק אל תהרסו לי גם את השבוע הבא. מראש מגיעה ללא ציפיות. בוויתור כדיי לא ליפול חזק מדיי למטה.
ואם הם יעלו לשחק כמו אתמול? עדיין לא מאמינה להם. כמו אישה מוכה שקשה לה לבטוח שוב בבעלה. עדיין לא יודעת על איזה צד הוא יקום מחר בבוקר. עדיין לא יודעת אם המצב באמת השתנה?
מודה, העדפתי אפילו לרדת ליגה. בכל זאת מרגש להיות אוהדת שירדה ליגה עם קבוצה. סוג של היסטוריה. הליכה באש ובמים ולא משנה מה. תמיד אוכל להגיד שהייתי באותה עונה שמכבי חיפה ירדה ליגה.
אבל גם את זה הם הורסים לי כרגע. קבוצה עם אחד התקציבים הגדולים בליגה, שמתנהלת כמו מכבי נתניה (ויש לי המון כבוד לנתניה).
אז לא ראיתי אתמול כדורגל גדול. גם לא ראיתי שחקנים עוצרי נשימה. ראיתי את ראובן עטר וחשבתי כמה חבל… את יוסי בניון מחבק את רוני לוי , שבגדול זה ריגש לראות שחקן אמוציונלי כמוהו. אבל גם ראיתי את תנועות היד שהוא לכאורה עשה לאוהדים שקיללו אותו. יד בונה ויד הורסת. וראיתי את סטויקו. חזק כמו תמיד. מקצועי כמו תמיד. שחקן שבא לשחק כמו תמיד.
ממש כמו בימים ההם, כמו בסבא שהיינו קופצים ושרים. ואגב, אתמול, מיד אחרי המשחק, הלכנו היישר לקרית אליעזר. להיפרד שוב בפעם המי יודע כמה. ובכל זאת מרגש ללכת בשבילי המסביב לאצטדיון. מרגיש בטוח ואוהב. מרגיש בית באמת. מרגיש של פעם. כדורגל של העם, של שחקנים מזיעים בשמש, של קהל צועק עם "הקטר הירוק".
שבוע הבא דרבי. לא מצפה וגם לא מיואשת.
רוצה כבר לשיר "חרישי הוא הלילה ואפל..".
אבל זה כבר סיפור אחר ליום אחר. כי לדרבי חוקים משלו.
