השבוע נכחתי באירוע בדן פנורמה שבחיפה, אותו ארגנה חברתי אשת יחסי הציבור לימור כרסנטי.
אורחת ההרצאה הייתה הגב' אהובה אלפרון המוכרת כאלמנתו של יעקב אלפרון, מי שהיה אחד מראשי הפשע המאורגן המוכרים ביותר בישראל ואשר חוסל לפני 8 שנים באמצעות מטען שהוטמן ברכבו ע"י יריביו שעדיין לא נתגלו עקבותיהם.
הגב' אהובה אלפרון, אישה יפה וחביבה סיפרה לקהל הרב את סיפור חייה ואת החיים לצד בעלה יעקב על כל המשתמע מכך, גידול שבעת ילדיהם והשפעת המציאות יוצאת הדופן על חינוכם והתפתחותם.
הגב' אלפרון עשתה זאת בכישרון רב ומרתק אשר פתח צוהר קטן לעולם מסקרן, ממגנט שלא לומר "רומנטי" ונותן הרגשה של סרט הוליוודי המבוים ע"י פרנסיס פורד קפולה (יוצר הסנדק) ויוצרת הזדהות עם הדמויות המרכזיות כאשר בעצם הדמויות הללו הם עבריינים בהוויתם.
ולמי שלא השתכנע שאין שום דמיון בין סרטים הוליוודים לבין מציאות קשה ואכזרית – בה תוחלת החיים קצרה מהרגיל, למרות הרווחה הכלכלית והעושר המופלג, השיגרה בדינמיקה שכזאת קשה, צבועה ומסוכנת – הרצאתה של הגב' אלפרון הוכיחה זאת.
ולתהייה האישית שלי ואני מניחה שזו תהייה של כולנו: מה מושך בנות טובים לגברים מהסוג הזה ולעולם אותו הם מייצגים?
אותם העבריינים מייצגים את הגבר עם התעוזה, שלא זורק חשבון לאף אחד, כמו שקורה להרבה בנות מבית טוב ומבתים טובים בגיל ההתבגרות שמתאהבות בנערים הנושרים ו"הערסים" שלצערי בעיניהם הם ה"קולים" והמקובלים.
אותן נשים שמתאהבות בעבריינים מגיעות בד"כ מבית מאוד נורמטיבי ושמרני שרואות בזה איזושהי צורה של שחרור (אני מתאהבת באחד כזה, זה גם מקרין עלי) ואיפהשהו כולנו היינו רוצים להשתחרר ממוסכמות ב"גבר הפרוע" שלא דופק חשבון ולא זורם עם הזרם, גבר חזק שכולם מפחדים ממנו ועושים לו "כבוד". נשמע הזוי? כנראה שכן, כי אם נתרחק מהמשיכה של נשים מסוימות לעבריינים בעולם הזה נראה שכולנו נמשכים לפעמים לצד האסור, מתעניינים בהם ומסקרים אותם עד לעיתים שאנו שוכחים כי מדובר באדם פושע שנטל חיי אדם.
למה זה מושך?
למה הרבה אנשים אוהבים לראות סרטים של רוצחים ועבריינים?
כי זה הצד האפל האסור גם כשאנחנו האנשים הנורמטיביים ביותר, איפשהו זה כנראה ממלא אצלנו צורך של מרידה.
