צוק איתן 2014 – סלון ביתי – משפחתי בהרכב מלא, נאספים מול מרקע הטלוויזיה בה משודרים מראות וקולות מהלחימה בעזה.
ברקע מגיעים דיווחים, ראיונות ומראות של פצועים והרוגים, סיפורים קורעי לב הן מצד חיילי צה"ל, ילדים לובשי מדים שחלקם אפילו לא הגיעו לגיל 20 ומצד שני הרג אוכלוסייה אזרחית חפה מפשע שחלק גדול ממנה ילדים חסרי ישע והכאב בסלון ביתנו עצום, כפול ומכופל.
אני יושבת מהורהרת עם עצמי וחושבת האם ההתנהלות שלנו כהורים שבחרו להיטמע ולבנות את חייהם ולגדל את שלושת בנותיהם בין יהודים, לחנך אותם ולשלוח אותם לחינוך מערבי, לחשוף אותם לתרבות אחרת ושונה להרחיק אותם במידה מסוימת מהמסורת ומהמנהגים של החברה ממנה יצאו וכל זאת על מנת להרחיב להן את האפשרויות וההזדמנויות להתפתחות העתידית שלהן.
האם בנותיי אשר העבירו את כל חייהן בסביבה חברתית עם אותם חיילים אשר בימים אלה נפצעים ונהרגים ובעצם נלחמים באוכלוסייה שהיא מקור המהות המסורתית והתרבותית שלהן יוכלו להתמודד עם הקונפלקט הנורא הזה??
אנחנו כמשפחה ערבית ישראלית שכל מטרתה הייתה להשתלב בחברה ובמדינה בה אנו חיים נמצאים בסיטואציות כגון אלה של עימות אלים ישראלי פלסטיני בו יש קורבנות משני הצדדים נמצאים במצוקה קשה.
היות והכאב אותו אנו חשים וחווים מול המראות הוא כפול ומכופל, בוכים את חיילי צה"ל שהם החברים של בנותיי וילדיהם של שכנינו וחברינו הטובים ביותר ומאידך, בוכים את הקורבנות מהצד השני הערבי שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, והמסקנה הברורה והחד משמעית היא שאינני מתחרטת ולו אפילו לרגע אחד על הבחירה למרות הקונפליקט הנפשי והכאב הכפול.
רוצה לומר כי לו היה צוק איתן אחד ויחיד השסע של משפחתי הוא חולף ונמוג, אולם המציאות שלנו דהיום אנו למעשה בזעיר אמפין בין צוק איתן לצוק איתן דבר שמציף כל יום מחדש סימני שאלה סביב הדו קיום האמתי הנחשק. אני לכשעצמי כמו כל בני משפחתי לא נפסיק להאמין שעננה זו של שגרת אלימות יומית תבוא לידי סיום וכל הדיבורים והרעיון סביב שתי מדינות שחיות בשלום זו לצד זו ירקום עור וגידים ויכה שורש בתודעה של כל אזרח ואזרח במדינתנו, ואני בינתים אמשיך להעמיק את הדו קיום של בני משפחתי ואמשיך לממש את הערך הנ"ל דרך החינוך שהקניתי לבנותיי מגיל אפס ואינני מצטערת על כך לרגע.
תזכרו תמיד בעימות הזה אין צדדים יש רק שחקנים ואם נתעקש רק אנחנו השחקנים נביא אותו לקיצו.
