החברה הערבית היא ביסודה פטריארכלית, מתוקף ההיסטוריה שלה כחברה כפרית, מסורתית ושמרנית. עובדות אלו גורמות להרהורים נוגים עד כמה המקום, הסביבה והגישה לפלורליזם ולשוויון חברתי נותרו מפגרות שנות אור ביחס לחברה המערבית.
לאחרונה הובא לידיעתי מקרה מזעזע על בחורה צעירה אשר חוותה התעללות מינית מצד בן משפחה קרוב. כאשר סיפרה זאת לבני משפחתה ולקרובים אליה, ניסו אלה להשתיק את המקרה ולנסות לשכנעה לשכוח מהעניין ואף האשימו אותה בגרימתו.
לבסוף, כאשר לא השתכנעה ועמדה על שלה להתלונן במשטרה, האשימו אותה כי בדתה את הסיפור מליבה ואיימו על חייה.
אותה נערה אמיצה בחרה בסופו של דבר להתלונן במשטרה ובעקבות זאת לברוח מהבית ולהסתתר במקום מסתור.
במסגרת מסע השכנועים והאיומים לא בחלו בני משפחתה אף לערב אנשי דת וחינוך על מנת להניא אותה מהחלטתה להתלונן, מעשים שלא צלחו ואשר גרמו לכך שחייה נתונים בסכנה ולא נמצא אפילו אחד ממכריה או בני משפחתה אשר יגוננו עליה ויביאו לעשיית צדק עימה.
קשה למצוא סטטיסטיקה על מספר הנשים בחברה הערבית שמופעלת נגדן אלימות פיזית, מילולית ומינית משום שיש נשים שאינן מעזות להתלונן על פגיעה בהן למשטרה, למרכזי סיוע ואף לעובדת סוציאלית מחשש לתגובת החברה.
הן שומרות על השתיקה מפאת הבושה.
בזמן שהאישה חושפת את הפגיעה בה היא חושפת את עצמה ללחצים מכול הכיוונים, מהתוקף, משפחת התוקף ואפילו לחצים ממשפחתה שלה.
ישנם מספר גורמים האחראיים למעמד האישה הערביה. עפ"י התפיסה של החברה הערבית האחריות הישירה על האישה היא של הגבר אשר מאפשרת לו לממש את האלימות נגדה בטענה שהוא אחראי עליה ושולט בה.
החברה אינה מתערבת ואף שותקת. החברה אינה נוקטת עמדה תקיפה נגד הגברים אלא להיפך, היא מאשימה את האישה, הקורבן באלימות.
אנו חיים בסביבה קשה ואלימה מבחינה פוליטית, חברתית, כלכלית ונפשית בארץ. בחברה הערבית הגברים לא חונכו להתמודד עם הבעיות באמצעות הידברות אלא דרך אלימות בכל הנוגע לנשים.
כמובן שאני נוגעת ביסודות שהשתרשו בחברה הערבית לאורך מאות שנים וברור לחלוטין שככל שההשכלה, החינוך וההתערות בקידמה ובתרבות המתקדמת השונה בתכלית השינוי אצל גברים ערבים ותפיסתם בנוגע למעמד האישה ולשוויון בכלל.
בנוסף, מוסדות המדינה לא מתגייסים למען מיגור התופעה. המשטרה עד היום לא מתייחסת ברצינות לסוגיה זו. בתי המשפט נותנים עונשים קלים שאינם מרתיעים גבר אלים. הקיצוצים של משרד הרווחה רק מקשים על מרכזי הסיוע לנשים שרובם מוגבלים מבחינת יכולת הקליטה בגלל בעיות התקציב.
לאנשי הציבור ולמנהיגים הערבים יש אחריות כלפי האישה הערביה ולצערי הרב הבעיות של נשים כמעט ואינן על סדר היום של הפוליטקאים הערביים. עם כל הכבוד לעניינים הלאומיים ולהתחנפויות שלהם למנהיגי ארגונים ומדינות מפוקפקות, אי אפשר לשכוח שהאדם יותר חשוב מהאדמה ומהבית.
נשים מעדיפות להגיע למחלקת הרווחה מאשר למשטרה מאחר ועדיין אין להן אמון במשטרה. בהרבה מקרים המשטרה פונה ל"נכבדים" בחברה שבדרך כלל "מסדרים" את העניינים ולא פותרים את בעיית האלימות בצורה מקצועית, הולמת וראויה.
סיבה מרכזית אחרת לתופעת האלימות תלויה בתופעה אחרת והיא שהאישה בחברה הערבית נולדת עם מעמד נחות משל הגברים, היא תמיד באה מתחתית הסולם ואין לה ערך בפני עצמה בתוך החברה הערבית.
עיקר טענותיי וזעמי מופנים ל"נבחרינו". חברי הכנסת הערבים אשר אינם נוקפים אצבע למען הציבור אשר בחר בהם לדאוג לרווחתם ולאינטרסים שלהם, נציגי הציבור בחברה זו בוגדים בבוחרים שלהם שוב ושוב באי עשייה למענם ובכך נותנים יד להנצחת המצב הקיים השורר בו מההיבט הפטריארכלי.
ולסיום ברצוני להעלות נקודה למחשבה ולצטט אחד ממנהיגי הרוח המובילים בתחום הפוליטי והרוחני באשה חאן אשר אמר: "אם אתם רוצים לדעת עד כמה חברה מסוימת תרבותית- תסתכלו על איך שהם מתייחסים לנשים שלהם"
