ביום שישי האחרון נסעתי לתל אביב לראות את המחזמר ״ פריסיליה מלכת המדבר״. המחזמר, שמבוסס על הסרט המיתולוגי שכבר מזמן הפך לסרט חובה לכל חבר בקהילה הגאה, סיפק עבורי חוויה עוצמתית, מרגשת וסוחפת. מעבר לתלבושות המרהיבות, השירים הנצחיים, והריקודים המושקעים עמד סיפור, עם מילים וטקסט שחודר עמוק, מעלה תחושות ורגשות שלא הרגשתי זמן רב.
לאלו מכם שלא שייכים לקהילה ולא צפו בסרט, הסרט מספר את סיפורן של 3 מלכות דראג שיוצאות למסע בו הן חוצות את המדבר באוסטרליה בדרך להופעה. על אוטובוס גאה במיוחד בשם ״פריסיליה״. בדרך פוגשות השלוש אנשים רבים ונתקלות בסיטואציות מורכבות.
באחת מהסצנות, אחרי הופעה באחת הערים הקטנות בדרך, כשחזרו לאוטובוס שלהן מחויכות ושמחות נתקלו בכיתוב הומופובי שנכתב בגרפיטי על דפנות האוטובוס. משפט אחד בסצנה הזו העביר בי מחדש את כל אותן התחושות שאנו נוטים להסתיר. משפט אחד של אחת הדמויות שפשוט אמר את הכל. ״ לא משנה כמה אהבה, זה כואב בכל פעם מחדש״. האמירה הזו שמציגה בפשוטת בלתי מתוארת את התחושות של כל אחד מאיתנו, גרם לי לזוז באי נוחות במושב.
זה נכון, אני חזק, מלא בביטחון עצמי, מתעמת ומסביר, מספר ונותן תשובה לכל שאלה. בטוח במי שאני, בטוח בזהות שלי ובדרך שלי. בטוח באהבה שלי. אבל בכל פעם מחדש, כאשר אני נתקל בגילוי הומופובי, הוא חודר כמו סכין ללב, נכנס עמוק ומשאיר סימן. מזכיר לי תמיד שהדרך עוד ארוכה, מזכיר לי שעם כל האהבה שעוטפת אותי בחיי, עם כל האנשים שרואים אותי כמו שאני, בלי תוויות, או דעות קדומות, יש עוד שנאה. חוסר הבנה ובורות. שיש אנשים שלא זוכים לחיבוק הזה מאותם אנשים שהם הכי צריכים אותו. מזכיר לי את הקלות הבלתי נסבלת בה אנשים מרשים לעצמם לגנות או לפגוע באדם אחר רק בגלל נטיותיו המינית. מזכיר לי את המקום שאני חי בו שגם בשנת 2016 עדיין נשאר מאחור והופך אותי בעל כורחי לאזרח סוג ב'.
בסוף הסצנה התאספו שלושת הדמויות ושרו את "true colors" של סינדי לאופר. שמראה שיחד עם אותם אנשים חשוכים, קיימים גם כאלו שלא, קיימים גם אנשים שרואים מעבר, אנשים שהצליחו להפוך את הכתם לקשת. אנשים שבחרו באהבה,בחופש,ובטוב. אנשים שבחרו באנשים.
