האמנית המוסלמית חנאן אבו חוסיין מתפלשת בפחם כשהיא לבושה בבגד של אביה, האמנית סיגלית לנדאו רוקדת בעירום כאשר גדל תיל פוצעת את גופה ואמניות מקובה ותורכיה מצלמות עצמן בפעולות מחאה כנגד התרבות שמסלילה אותן לתפקידים מאוד ברורים. כל אלו ועוד מופיעים בוידאונלה הראשונה בישראל שכל כולה מורכבת מנשים אמניות שמוצגת במחרב הציבורי במושבה הגרמנית בחיפה
האמן החיפאי הבינלאומי בלו סימיון פיינרו ורעייתו אביטל בר שי קיבצו 20 אמניות וידאו מאיטליה, מגרמניה, מדרום אפריקה, מרומניה, מטורקיה, מקובה ומישראל ויצרו פסיפס מרשים, צבעוני ובועט של עבודות שמציגות נשים אמיצות שבוחרות כל אחת ממקומה להציג את ההדרה, הניצול והרצון לפרוץ גדרות תרבותיות, דתיות ומגדריות באחת התערוכות הנועזות שהוצגו במרחב ציבורי
הוידאונלה הראשונה מכנסת תחת קורת גג אחת אמניות ממדינות שונות במה שניתן אולי להגדיר כתמונת מצב של נשים ברחבי העולם שבו הן עדיין במעמד שמופלה לרעה.
ניקח לדוגמא את עבודתה של נזאקט אקיץ', אמנית תורכיה שחיה בגרמניה שיוצרת עבודות שונות המבוססות על ריקוד ותנועה ומנגנונים המפריעים ומגבילים את גופה. עבודת הוידאו Hullabelly מציגה אשה חובשת חיג'אב המסובבת על צווארה שוב ושוב חישוק פלסטיק מהסוג המשמש למשחק ילדים. אקיץ' מציגה אשה שהחישוק נראה על צווארה כמעין קולר המגדיר את טווח התנועה שלה והופך אותה לשבויה במעגל אין-סופי.
מורג'אן אבו דיבה (1993) אישה מוסלמית דתייה שנולדה בישראל, חיה ויוצרת בכפר טוראן. אבו דיבה בוגרת התואר הראשון והשני לאמנות באוניברסיטת חיפה ויוצרת בתחום הצילום והוידאו.
בעבודת הווידאו "ללא כותרת" מצולמת האמנית לבדה מול הים עם הגב לצופה. היא לבושה בבגדים מסורתיים בצבע לבן, כמטפורה לכלה, אוחזת מגב וגורפת את הגלים בפעולה חוזרת בניסיון להחזירם אל הים. בלו סימיון אוצר התערוכה מסביר "אבו דיבה מרמזת בעבודתה על תפקידי האישה המסורתית נוגעת בקונפליקט של האמנית הפלסטינית, הערבייה, הדתייה בישראל, בין מה שמצופה מאישה לעשות על פי צו החברה, לבין מה שעליה לעשות על פי צו ליבה. מיקומה של הפעולה מחוץ לתחום הביתי הסגור אל מול הים הפתוח, מעצים את הפעולה ומבטא את הזהות הנשית המתנפצת אל מול הגבולות הקיימים. תנועת הגלים הלוך ושוב, מיקומה של אבו דבה על קו החוף, וגריפת המים הסיזיפית שלעולם לא תצלח מבטאים את הפער בין שתי העולמות. למרות זאת" אומר סימיון "אבו דיבה כאישה מוסלמית דתייה בוחרת לחיות את חייה בכפר טורען, להקים משפחה ובתוך זה לחיות את הניגודים".
כניגוד לאבו דיבה מציג סימיון את דמותה של האמנית חנאן אבו חוסיין ( 1972) נולדה באום אל-פחם, ישראל, חיה ויוצרת בירושלים. חוסיין מגדירה עצמה כאמנית, אישה, פמיניסטית פלסטינית . חוסיין היא אמנית רב תחומית היוצרת במיצב, מיצג ווידאו, כאשר הנושאים בהם היא דנה הם מיניות וחופש מיני, נושאים טעונים בחברה הפלסטינית ממנה באה ודימויים הקשורים לדמות האישה "אבו חוסיין בחרה לחיות שלא בכפרה, לא להקים משפחה אבל היצירה שלה מתכתבת עם המסורת והמשפחה". בעבודת הווידאו 'משחרה' או בשמה הנוסף "מתאבלת" מתעדת אבו חוסיין מיצג שהתקיים בחלל גלריה לבנה. במיצג נראית האמנית הלבושה בכותנת לבנה עומדת אל מול ערימת פחם כאשר היא מפוררת אותו ומתפלשת באפר השחור. לאורך הווידאו היא מכה ביחדות הפחם ומורחת את האפר השחור על גבי בגדיה, פניה וגופה עד שהופכת שחורה. את יצירת הווידאו יצרה האמנית לאחר מות אביה, כאשר בסרט מתוארת פעולת האבלות, שעל פי המסורת כרוכה בפיזור אפר על הגוף. בווידאו האמנית לוקחת את כותונת אביה, הג'לביה, ומורחת את פניה בפחם. "אבו חוסיין שנולדה באום אל פחם, ("אם הפחם" בערבית)," כותב סימיון "אינה מתאבלת רק על אביה, אלא גם על עצמה כאישה עצמאית, ערבית, פלסטינית החיה לצד המסורת הפטריארכלית של בית הוריה".
בעבודת הווידאו Barbed Hula של האמנית הישראלית סיגלית לנדאו, נראה טורסו האמנית כאשר היא מסובבת חישוק עשוי תיל דוקרני סביב מותנים חשופות על חוף הים בשעת הזריחה. התיל הדוקרני שקצותיו החדים באים במגע עם הגוף העירום פוגעים ופוצעים את הגוף תוך כדי סיבוב החישוק ומבטאים נזק גופני ופגיעה עצמית. פגיעה עצמית כמושג פסיכולוגי הוא סימן למצוקה, פגיעה מינית ופגיעה פסיכולוגית ובא כניסיון להקל על כאבי הנפש. התנועה החוזרת ונשנית של חישוק התיל הדוקרני מביאה אף לאקסטזה וייסורי גוף בו זמנית ומהדהדת לדמותו המיוסרת של ישו
זוג האמנית פיינרו ובר שי יוצרים ויומים אירועי אמנות כבר למעלה מעשור שנים והפכו את העיר חיפה בה הם חיים לאבן שואבת לאמנות מקומית ובינלאומית שמתכתבת עם הרוח הים תיכונית ותמיד בהקשר של מקום וקהילה. הם עושים זאת בצילה של סצינת האמנות הדומיננטית בתל אביב. כך הם יזמו את הביאנלה הים תיכונית ב-2008, ומשנת 2010 משמש סימון פיינרו המנהל האמנותי שלה ובר-שי משמשת האוצרת והמפיקה האמנותית שלה. הווידאונלה מוצגת בכמה מוקדים במושבה הגרמנית, ובהם הסיטי סנטר, ארומה במושבה, מלון טמפלרס, מלון קולוני, העמותה לתיירות ונופש והמרכז האקדמי ויצו חיפה.
האמנות הפמיניסטית התפשטה בעשורים האחרונים והפכה לזרם אמנותי חשוב. היא מספקת פלטפורמה לנשים, לשיח פמיניסטי, ולחקירה של הכוחות החברתיים, המגדריים והפוליטיים בעולם.
המונח "אמנות פמיניסטית" מתייחס ליצירות אמנות שמעסיקות את התיאוריה הפמיניסטית ומשתמשות באמנות כדי לבקש שוויון, להתמודד עם האלימות המגדרית, ולפרק את הקשרים המגדריים המתקיימים בחברה.הפמיניזם האמנותי התפתח בסוף שנות השישים בארה"ב ושניים מהנשים שהובילו את התנועה היו נשים יהודיות: ג'ודי שיקגו ומרים שפירו אלו הובילו את זרם האמנות הפמיניסטי במקביל לתנועת השחרור הפמיניסטית
