הם הגיעו לארץ ישראל עם חלום משיחי להכשיר את הקרקע לבואו של המשיח, ובנו מודל של קדמה אירופית בלב המזרח התיכון. תערוכה חדשה ופורצת דרך במוזיאון העיר חיפה, "בית העם. הטמפלרים: מורשת וחלום", מפיחה חיים בסיפורה הנשכח של הקהילה הטמפלרית. דרך אמנותה של אוסי ילון ופריטים היסטוריים נדירים, נחשף סיפור על חלוציות, יזמות, חיים מורכבים, ולבסוף – סוף טראגי. יפעת אשכנזי, אוצרת המוזיאון: "חשבתי שזו הזדמנות טובה לחגוג את מי שהקים את הבניין הזה. המבנה הייחודי הזה טומן בחובו סיפורים מרתקים של קהילה שהייתה בעלת השפעה תרבותית, קהילתית ואדריכלית רבה".
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
צעד אחד פנימה אל תוך מבנה האבן המרשים בשדרות בן גוריון 11 בחיפה, וההמולה העכשווית של המושבה הגרמנית מתחילה להתפוגג. כאן, בתוך הקירות העבים וההיכל דמוי הכנסייה, התחוללה דרמה דתית וחברתית 157 שנים לפני כן. דמיינו את האולם מואר באור נרות רך, את ספסלי העץ המלאים בגרמנים חלוצים – פניהם צרובות שמש ארץ-ישראלית אך עיניהם בורקות בקנאות דתית. בקדמת ההיכל עומד מנהיגם הכריזמטי, כריסטוף הופמן. קולו הרועם מהדהד בחלל כשהוא נושא דרשה נלהבת, לא על ישו הצלוב, אלא על בניית מקדש רוחני חי בלב הארץ המובטחת. הופמן, תיאולוג נחוש, התפלג מהכנסייה הפרוטסטנטית בגרמניה, מתוך אמונה שהיא איבדה את דרכה. הוא הקים את "אגודת המקדש" – הטמפלרים – כדי להוביל מהלך היסטורי: הכנת האנושות לעידן הגאולה. לתפיסתו, שלב זה הצריך התיישבות פיזית בארץ הקודש והשתתפות פעילה בהתגשמות הנבואות, מהלך שכלל גם את שיבת העם היהודי לאדמתו. תפילותיהם לא התאפיינו בפאר וטקסים מורכבים, אלא בעוצמה קהילתית אדירה – שירת מזמורים אדירה, קריאה משותפת בכתבי הקודש, ותחושת שליחות היסטורית שאיחדה אותם אל מול הקשיים האדירים.
הדרמה הזו, שהייתה פעם מציאות יומיומית, היא הסיפור שמתעורר כעת לחיים בתערוכה החדשה. המסע אל העבר מתחיל באופן מפתיע דווקא בתקופת הקורונה. האמנית אוסי ילון, שהסטודיו שלה שוכן סמוך למושבה הטמפלרית ביפו, החלה לחוש כי המבנים השקטים סביבה לוחשים סיפור שטרם סופר
"היא הרגישה שיש משהו במבנים האלה שמספר סיפור שלא סופר עד הסוף," מספרת יפעת אשכנזי, אוצרת מוזיאון העיר חיפה. הסקרנות הפכה למחקר אובססיבי שהוביל את ילון למסע בעקבות הקהילה הנעלמת, עד למפגש עם צאצאיהם המעטים והמבוגרים בגרמניה. כשהגיעה למוזיאון העיר חיפה ימים ספורים לפני השבעה באוקטובר, הכול התחבר. "אני מרגישה שהמקום הכי נכון לעשות תערוכה כזו על הטמפלרים זה פה," אמרה לאשכנזי. ואכן, אין מקום ראוי יותר. המוזיאון שוכן בבניין הראשון שהקימו הטמפלרים בארץ ישראל, בשנת 1869, שנועד מלכתחילה להיות לב הקהילה. "תחשוב על זה פילוסופית," אומרת אשכנזי, "הבית הראשון שהם מקימים הוא הבית של הקהילה."
חלוצים לפני החלוצים
הם נחתו בחופי חיפה באוקטובר 1868. קבוצה קטנה של נוצרים ממלכת וירטמברג שבדרום גרמניה, חדורי אמונה מיסטית. הם פרשו מהכנסייה הפרוטסטנטית בהנהגתם של כריסטוף הופמן וגיאורג דוד הרדג, והאמינו כי עליהם להיות "מקדש חי" (טמפל) ולהכשיר את ארץ הקודש פיזית ורוחנית לקראת שיבתו של המשיח. "אחד הערכים הראשונים שלהם זה חקלאות," מסבירה אשכנזי. "הרעיון היה להכשיר את הקרקע ולהוות עם למופת, כדי שכשהמשיח יגיע, נציג לו את הארץ הכי טוב שאפשר."
המפגש עם המציאות היה אכזרי. הנוף הירוק והמיוער של היער השחור הוחלף במדרונות חשופים וטרשיים. ביצות המלריה של נחל הקישון גבו קורבנות, והשמש הקופחת איימה לייבש את תקוותיהם. בבית הקברות הטמפלרי הסמוך נחים שרידיהן של נשים רבות שנפטרו בגיל צעיר, לעיתים במהלך לידה, ועשרות ילדים שלא שרדו. אך הגרמנים, חרוצים ומאורגנים, לא נשברו. הם ניסו לגדל גפנים וכשלו, אך במקום להתייאש, פנו ליזמות אחרות והפכו את המושבה למודל של קדמה. הדמיון לחלוצי העליות הציוניות, שיבואו אחריהם, כמעט מתבקש. "זה מדהים שהייתה להם תפיסה כמו החלוצים," מציינת אשכנזי. החיים הקהילתיים התנהלו בסדר מופתי. סיפור קטן הממחיש זאת הוא "טקס השעה 12". לנגה, מנהיג הקהילה, היה נעמד ליד שעון שמש, וכשהקרן פגעה בחריץ המדויק, היה שורק במשרוקית. נכדתו, שהמתינה במגדל הפעמונים של בית העם, הייתה מצלצלת בפעמון, וכל אנשי המושבה ידעו שהגיעה שעת הצהריים.
דור הבונים ופרשת המשורר וההמנון
הדור השני, שנולד כבר בארץ, היה פרגמטי יותר. החזון המשיחי פינה את מקומו לעסקים משגשגים שהטביעו את חותמם על הארץ כולה. משפחת שטרובה הקימה מפעל לסבון משמן זית, "Carmel Soap", וניהלה קמפיין שיווקי בינלאומי שהקדים את זמנו. אחרים הקימו בתי מלון, שירותי כרכרות, ובנק טמפלרי פרטי. אחד הבולטים שבהם היה גוטליב שומאכר, "אולי הסלב החיפאי הראשון", כפי שמגדירה אותו אשכנזי. שומאכר, מהנדס וארכיאולוג אוטודידקט, חפר במגידו וסקר את הגולן, ודיבר גרמנית, אנגלית וערבית שוטפת.
המושבה הפכה עד מהרה לאבן שואבת, ולא רק לתיירים. סיפור פיקנטי ויוצא דופן קושר את המושבה הגרמנית ישירות למיתוס הציוני. בשנת 1882, התיישב במושבה זוג בריטי אקסצנטרי, סר לורנס אוליפנט ואשתו אליס. הם היו מיסטיקנים נוצרים שהאמינו בשיבת ציון וראו במושבה החיפאית מודל להתיישבות יהודית עתידית. ביתם הפך לסלון תרבותי שוקק, ומי ששימש כמזכירו האישי של אוליפנט היה לא אחר מאשר נפתלי הרץ אימבר, משורר עברי צעיר ובוהמיין. כאן, בלב המושבה הגרמנית, בביתו של מיסטיקן בריטי, חי ופעל האיש שכתב את "תקוותנו", הטיוטה הראשונה להמנון הלאומי של מדינת ישראל. אפשר רק לדמיין את אימבר, צועד ברחוב הראשי של המושבה, שומע גרמנית סביבו, וכותב את המילים "כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה". זהו פסיפס היסטורי מדהים של תרבויות וחזונות שנפגשו כולם בחיפה.
הצל האפל והגירוש
אך על סיפור ההצלחה המרשים הזה החל להעיב צל כבד בשנות ה-30 של המאה ה-20. עם עליית הנאציזם בגרמניה, חלק מבני הדור הצעיר במושבות, שחשו קשר עמוק למולדת הגרמנית ותרבותה, אימצו את האידאולוגיה הנאצית. סניף של המפלגה הנאצית נפתח בארץ, ודגלי צלב הקרס התנוססו מעל בתים במושבות הגרמניות בחיפה ובירושלים. הדבר יצר קרע בלתי נתפס עם היישוב היהודי, שהביט באימה בהתרחשויות באירופה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הבריטים, ששלטו בארץ, ראו בטמפלרים נתיני אויב. רבים מהם נעצרו, הוחזקו במחנות מעצר ולבסוף גורשו לאוסטרליה. לאחר הקמת מדינת ישראל, אחרוני הטמפלרים עזבו, ורכושם הפך לחלק מהסכם השילומים בין ישראל למערב גרמניה. כך, באקורד צורם, הגיע לסיומו פרק מפואר ומורכב בתולדות הארץ. "זה נושא טעון עדיין," אומרת אשכנזי, והדברים מקבלים משמעות עמוקה.
להפיח חיים בזיכרון
התערוכה במוזיאון אינה מסתפקת בסיפור הסיפור; היא מקימה אותו לתחייה. במיצב וידאו מרהיב בקומה הראשונה, דמויותיהם של מייסדי הקהילה, חקלאים וילדים "קמות לתחייה" באמצעות אנימציה ובינה מלאכותית. "החלטנו לקחת את כל התמונות האלה של הטמפלרים ולהחזיר אותם לחיים," מתארת אשכנזי את החזון. "כדי שהמבקר ירגיש הכי קרוב למה שהם הרגישו."
לצד האמנות של ילון, המבוססת על צילומים היסטוריים, מוצגים פריטים מקוריים שמעולם לא נראו: פנקסיו האישיים של שומאכר, גלויות שיווק של מפעל הסבון, רעפים וקורות עץ מבתים שנהרסו. השילוב בין הפרשנות האמנותית למסמך ההיסטורי יוצר חוויה רב-ממדית, שמצליחה לגעת בניואנסים העדינים של החיים עצמם.
כפי שמציין פרופ' יוסי בן-ארצי, היועץ המדעי לתערוכה, "למרות היקפה המצומצם, שמנתה בשיאה לא יותר מ-1,700 נפשות, הקהילה הטמפלרית הייתה גורם מוביל וחשוב בתהליכי המודרניזציה שעברה הארץ." המורשת הזו ניבטת מכל פינה במושבה הגרמנית, שהפכה היום למוקד בילוי תוסס. אך כעת, בזכות התערוכה, המבנים לא רק יפים – הם גם מדברים. הם מספרים סיפור על חלום, על בנייה, על קהילה, על הסתבכות טראגית ועל מורשת ששרדה הכול. ביקור ב"בית העם" הוא לא רק שיעור היסטוריה; הוא מפגש עם רוחות העבר, שקמות לרגע לתחייה ומזכירות לנו את השכבות העמוקות והמרתקות שעליהן בנויה המציאות שלנו.
