בגיל 26, עדן זץ הוא אחד האנשים הבודדים בישראל שהופכים פגרי ענק ליצירות אמנות חינוכיות. מסעו המרתק, שמזכיר את חוקרי "פארק היורה", החל במוזיאונים באירופה בגיל שלוש, המשיך בפאזלים מורכבים ובשירות בחיל הים, והגיע לשיאו בשחזור שלדי לווייתנים. בתערוכה חדשה ונדירה הוא מוכיח כיצד תשוקה, סבלנות ויצירתיות יכולות להפיח רוח חיים חדשה אפילו בעצמות יבשות. "לקחתי תחביב," הוא אומר, "והפכתי אותו למקצוע שעדיין לא ממש קיים בארץ. פשוט הלכתי עם הלב"
כתב וצילם : איתן אלחדז ברק
באולם הגדול של המוזיאון הימי הלאומי בחיפה, תלוי באוויר שלד גדול של לווייתן, קפוא בתנועה נצחית. צלעותיו הענקיות יוצרות כלוב קדום, וגולגולתו הארוכה נראית כשייכת לעידן אחר. למרגלותיו, קהל המבקרים נראה קטן. במרכז האולם עומד צעיר עם זקן ועיניים בורקות מהתלהבות – עדן זץ, בן 26. הוא לא רק מציג את השלד; הוא האיש שהרכיב אותו, עצם לעצם, שבר לשבר, בפאזל מורכב שמעטים בעולם יודעים לפצח. ההתלהבות שלו מדבקת, ומזכירה את דמותו של ד"ר אלן גרנט, הפלאונטולוג מ"פארק היורה", שרואה בשלדים לא מוות, אלא סיפור חיים שמחכה להתגלות.
הכול מתחיל בפאזל
הסיפור של זץ לא התחיל בים, אלא ביבשה, בבית הוריו באור יהודה. השילוב המשפחתי היווה קרקע פורייה לתשוקה יוצאת דופן: אמו הביולוגית חשפה אותו לעולם המדע, ואביו, טכנאי שיניים, העניק לו מבט מקרוב על אנטומיה ומבנים מדויקים. "כבר בגיל שלוש, כשהיינו מטיילים בעולם, ההורים שלי לקחו אותי למוזיאונים באירופה," הוא מספר. "השלדים של הדינוזאורים ושלל החיות האחרות פשוט נחרטו לי בראש".
במקביל, הוא פיתח סבלנות אינסופית וכישרון טכני יוצא דופן דרך הרכבת דגמי לגו ופאזלים מורכבים, של אלפי חלקים. בעוד חבריו שיחקו כדורגל, הוא היה שקוע בעולמות של חיות אקזוטיות, חרקים וזוחלים. "תמיד אהבתי את מה שאחרים פחות התחברו אליו," הוא מחייך. הזרעים נטמנו, אך הדרך להפוך את התשוקה למקצוע הייתה רחוקה מלהיות ברורה, במיוחד בישראל, שם התחום של שחזור שלדים הוא אזוטרי וכמעט לא קיים. "בחו"ל זה מקצוע לכל דבר," הוא מסביר, "כאן, הייתי צריך ללמוד הכול בעצמי, דרך ספרים ושיחות עם המעטים שעוסקים בזה".
מהים ועד הלווייתן
באופן מפתיע, או שאולי לא, אחד החלקים המשמעותיים בפאזל חייו היה השירות הצבאי. זץ, הנער היבשתי שאהב שלדים, שירת כלוחם בחיל הים. הקשר העמוק שנוצר לו עם הים עתיד היה להתחבר לתשוקתו הישנה באופן שלא יכול היה לדמיין.
ההזדמנות הגיעה לפני כחמש שנים. הוא הבחין שבגני חיות ובפינות חי, פגרים של חיות נדירות מושלכים לעיתים קרובות. הוא ראה בכך החמצה. "רציתי לתת להם חיים שניים," הוא מתאר, "להפוך אותם למוצג חינוכי שימשיך לספר את סיפורם". הפרויקט הראשון שלו היה שלד נחש, עבודה עדינה שדרשה פינצטה וסבלנות של נזיר. משם, דבר הוביל לדבר, ושמו החל לעבור מפה לאוזן.
הקפיצה הגדולה הגיעה בדמות פרויקט כמעט בלתי אפשרי: שחזור שלד של לווייתן מצוי באורך 20 מטרים עבור האקווריום בירושלים. השלד, ששקל כטון, היה מורכב מכ-160 עצמות, רובן מרוסקות לעשרות שברים. במשך שנה וחצי, זץ עמל על המשימה הסיזיפית, תוך שימוש בטכנולוגיית סריקה תלת-ממדית כדי להרכיב את הפאזל העצום. ההצלחה הזו חיברה אותו לד"ר עוז גופמן מעמותת מחמל"י, ופתחה את הדלת לפרויקט חייו הנוכחי: התערוכה "יונקים במעמקים" במוזיאון הימי.
חזון העצמות היבשות
התערוכה היא הגשמת חלום עבור זץ. לראשונה בישראל, מוצג אוסף כה מקיף של שלדי יונקים ימיים החיים בחופי ישראל. "התחלנו עם תכנון לארבעה פריטים, וזה פשוט גדל והפך לתערוכה הכי מקיפה בתחום," הוא אומר בגאווה.
שיא ההתרגשות הגיע באופן לא צפוי, באמצע העבודה על התערוכה. לחוף ישראל נסחף פגר של כלב ים נזירי – חיה נדירה ביותר, בסכנת הכחדה, שכמעט ולא נראית באזורנו. "נסענו לשם בהתרגשות שיא. צחקנו שהוא בטח שמע שאנחנו מקימים תערוכה והחליט לבוא במיוחד," הוא נזכר. המציאה הפכה לאחד המוצגים המרגשים בתערוכה, עדות חיה ונושמת (לשעבר) לחיים הנסתרים במעמקי הים שלנו.
בעבודתו, זץ חושף את הקסם האבולוציוני. בתמונה אחת, הוא נראה משווה בעדינות בין מבנה העצמות של סנפיר יונק ימי לכף ידו – תזכורת מרגשת לכך שפעם, אבות אבותיהם של הלווייתנים והדולפינים הלכו על היבשה, ושאנו חולקים איתם היסטוריה משותפת. בתמונה אחרת, הוא נראה רוכן בעדינות מעל גולגולת דולפין, מרכיב אותה בדייקנות של מנתח. מבטו המרוכז מסגיר את הכבוד העמוק שהוא רוחש ליצורים הללו.
עבור עדן זץ, כל עצם היא אות בספר הגדול של הטבע. הוא למד לקרוא את השפה הזו, וכעת הוא חולק אותה עם העולם. הפאזל של חייו – אהבה לחיות, סבלנות אין קץ, קשר לים וידיים מיומנות – התחבר לתמונה אחת, שלמה ומרתקת. כעת הוא לומד ארכיאולוגיה, והחלום הבא, כמו לאותו חוקר נלהב מסרט הקולנוע, הוא כמובן למצוא יום אחד שלד של דינוזאור. בהתחשב בנחישות ובתשוקה שלו, נראה שגם זה רק עניין של זמן.
