3
השש זוכה לתמיכה מהבמה. צילום: יעקב סבן

מה שהיה אמור להיות מפגן  של העצמה לקהילה הגאה ובתמיכת העירייה, הפך לאירוע בעל טונים צורמים במיוחד. ראש העיר יונה יהב  הדהים את הקהל באומרו : “זאת העיר שלכם בדיוק כמו שזו העיר שלנו”. הפעילה החברתית ד”ר יאלי השש הורדה מהבמה אחרי שפנתה בחריפות ליהב לגבי נושאים עירוניים שונים. “אם לא נוח ליהב לשמוע, שיבלע את הצפרדע. גם לי לא נוח לבלוע חלקיקים של זיהום אוויר”, היא אומרת

התחושה בשבועות האחרונים הייתה כי השנה מצעד הגאווה יהיה מרגש, מרשים ומכבד במיוחד. לראשונה מאז שהחל בחיפה, דגלי הקהילה הצבעוניים נתלו בכל העיר, ראש העיר יונה יהב הכריז תמיכתו והזדהותו עם קיום המצעד וכולם חיכו לאירוע, אשר בסופו של דבר נשא טונים צורמים ותחושות כעס ועלבון.

בתום הצעדה ברחובות הכרמל הגיעו אלפי חברי הקהילה והמזדהים עימם לגן האם שם התקיימה עצרת שכללה נאומים של דוברים רלבנטים והופעה של הזמרת עדן בן זקן.

יהב עלה לבמה לשאת דברים, אולם כפי שמספר רוני, אחד הנוכחים באירוע, הם הצליחו להעליב ואף להרגיז רבים: “בסוף נאומו הוא אמר דברים שכביכול היו אמורים להיות בקטע friendly  ומקבל אבל היו אולי הדבר הכי מתנשא, הוא אמר ‘ תהינו, תחגגו, זו עיר שלכם כמו שזו העיר שלנו’, אתה רציני?? זה כמעט כמו ברמה של להגיד ‘גם ערבים הם בני אדם’. אני לא מבין איך הוא עדיין ראש עיר”.

השיא היה בהמשך כשעלתה לבמה ד”ר יאלי השש, פמיניסטית הפעילה בארגון “אשה לאשה”, שהחלה להקריא מדברים שכתבה בטורה האישי שהתפרסם אתמול (שישי) במקומון ‘כלבו’ החיפאי, אולם לא הספיקה לסיים אותם. זו הורדה מהבמה על ידי המאבטחים, שכן אנשי העירייה כנראה לא אהבו את העובדה שהיא הזכירה את זיהום האוויר, ארגון מי כרמל והבית בקרית חיים, השש  אמרה על הבמה ליהב, כי עליו לפרוש מכל תפקידיו בדירקטורים של האיגודים הציבוריים העוסקים בסביבה במפרץ חיפה בשל מה שהיא מכנה “שיתוף הפעולה” עם המפעלים.

בין השאר היא אמרה : “(יהב) הייתי רוצה שתחשוב על בעלי ההון ועל התאגידים המאיימים לחסל את חיפה, שנים אמרו לך שאם לא תיענה לתביעותיהם הכל פה ייהרס, אבל ההחלטות שאתה מקבל בעקבות תודעה כוזבת עולות לנו בבריאות…אני רוצה שתחשוב למשל על תאגיד המיים המתעמר בנו תושבי חיפה ובגלל שהשתכנעת כל כך שמה שהם עושים זה מה שצריך לקרות, תושבים המקבלים חשבונות פיקטיביים מתאגיד דורסני. תחשוב על הארנונה בחיפה מהיקרות ביותר בארץ שהיא אינה גזירת גורל”.

לדברי ד”ר השש, כשהייתה לפני סיום נאומה קטעה אותה מנהלת אגף האירועים בעירייה, לא בגלל אילוצי זמן כפי שחשבה בתחילה אלא בגלל צנזורה. “התעקשתי לקרוא את הפסקה האחרונה שלי אבל הם כיבו את המיקרופונים ולא יכולתי להמשיך, אמרתי שאני מוכנה לרדת רק אחרי שאסיים להקריא, הקב”ט אמר לי שהוא קודם יקרא ורק אם יראה שזה בסדר יאשר לי לסיים את דבריי. זה לא מתפקידו של קצין ביטחון לאשר טקסט למצעד הגאווה, לא יכולים להחליט עבורי מה להגיד ומה לא”.

– ואז פינו אותך בכוח.

“הם נורא לא רצו להגיע למצב פיזי של לפנות בכוח, מצד שני גם לא הצליחו להגיע למצב שיקבלו אישור לתת לי לדבר. לבמה עלו שתי חברותי, לילך בן דוד ונינה מזרחי ואחרי כעשרים דקות החליטו שהם הולכים על פינוי בכוח, פשוט גררו אותנו משם. לי זה לא כאב פיזית אבל לחברות שלי כן. מדהים שאירוע שהוא בסימן נשים העירייה בעצם הפעילה כוח כדי להשתיק אישה שעומדת על הבמה.

“המנחה הדראג קווין גלינה  כל כך כעסה ולא הסכימה להמשיך להנחות. האירוע יצא מצב מאד מסובך ומורכב גם עבור הקשת החיפאית כי זו עמותה של אנשים מקסימים שעשו המון להשיג את הדבר הזה והקשר עם העירייה חשוב להם, מצד שני קשה להם שהעירייה פתאום דורשת צנזורה. העירייה אמנם עוזרת לממן את המצעד אבל אין לה שום זכות לקבוע את התכנים שלו”.

“הקהילה הגאה בחיפה היא באופן מסורתי קהילה פוליטית שהתפקיד שלה לא רק להשיג לעצמה זכויות ולהיות סקטוריאלית, אלא גם להתחבר למאבקים נוספים . לכן דיברתי גם כל זיהום האוויר, תאגיד מי כרמל והבית בקריית חיים. אנחנו רוצים לחיות בעיר טובה יותר, בסך הכל לשים אתגר ליונה יהב ולהראות לו שהוא יכול להיפרד מדפוסים ישנים”.

ד”ר השש מגחכת נוכח העובדה שבעמוד הפייסבוק של העירייה פורסמה הודעה בה נאמר כי בעירייה מצרים על כך ש”הגברת שביקשו ממנה לרדת מהבמה לא הסכימה לרדת”. “זהו חוסר הבנה מוחלט של המשמעות של מצעד הגאווה והתפקיד שלו, חוץ מזה שלקחו ממני את התואר ובמקום זה עשו ממני גברת, מישהי בלי שם שזה מקטין, כאילו הייתי אשה שנתקעה על הבמה”

– את יכולה להבין למה הם רצו שתרדי?

“כן, בסדר, הם אומנם מימנו את המצעד וזה לא נוח לשמוע ביקורת אבל חוסר נוחות היא לא תמיד סיבה לפעולה. בולעים את הצפרדע וממשיכים גם לי לא נוח לבלוע חלקיקים מזהמים בעיר או שתאגידי מים שולחים לי חשבונות פיקטיביות או לסבול מארנונה בין היקרות בארץ”.

נכון לזמן כתיבת שורות אלו טרם התקבלה תגובת עיריית חיפה.

 

0

יש נשים שיודעות כבר מילדות מה מצפים מהם לעשות – ללמוד, להתחתן, להביא ילדים ואולי גם לעבוד. נשים כאלה, לרב חיות תחת חוקים מאוד ברורים של מה מותר ומה אסור שהחברה הציבה להן. ומעטות הן הנשים שמצליחות לשבור את החוקים, לצאת נגד המסורת ולעשות את מה שטוב להן.

כזו היתה סבתא אמלה, אבל כולם קראו לה אמיליה, שהחליטה אי אז בשנות ה 50 לעזוב את ההגבלות של העדה, לצאת וללמוד סיעוד ולאחר מאבק להתגרש ולהמשיך את החיים שלה לבד. היום זה נשמע טריוויאלי, אבל אז זה היה מעשה פורץ דרך שהרים הרבה גבות וגרר הרבה התלחשויות מאחורי הגב, על אחת כמה וכמה אם אותה אישה נועזת היתה מהעדה הדרוזית.

נשים מהעדה הדרוזית היו מתחנכות על פי ההבנה שהגברים יוצאים לעבוד ובונים בית והן נשארות בבית ומגדלות את הילדים. ובשנות ה-60 היא עשתה את זה , יצאה ולמדה במטרה לשנות את התפיסה ולקדם את החברה. אך למרות זאת , הציפיה מהן היא להישאר בבית, לגדל את הילדים ולתמוך בבעל.
מה הפלא שערין כמאל דקסה, הנכדה של אמיליה, המשיכה את המסורת של סבתא ופרצה גבולות בעצמה? ממש כמו סבתה, גם ערין, התחילה במסלול הידוע מראש של לימודים עוד לפני חתונה , בעל וילדים – ומהר מאוד היא הבינה שהיא צריכה לקחת את המושכות לידיים שלה ולהמשיך לנהל את החיים שלה כפי שהיא חושבת ולא כפי שהחברה או המשפחה חושבים ויודעים ..

“במשך חצי שנה למדתי הנדסה וביוכימיה בטכניון. ממש לא אהבתי ולא התחברתי ללימודים ונרשמתי אליהם כי זה מה שציפו ממני וכמעט כל בוקר הייתי קמה עם כאבי בטן” מספרת ערין על החודשים שהובילו לשינוי בחייה, “הייתי יושבת בכיתה ולא מצליחה להתרכז מרוב כאבים ותסכול פנימי”. כילדה, ערין סבלה מכאבי בטן חזקים ובמשך חודשים ארוכים עברה בדיקות שלא גילו דבר. גם לאחר שאושפזה במשך כמה ימים כשהיתה בכיתה ט’ – לא נמצאה הסיבה לכאבים שלה. “הבנתי שאני צריכה ללמוד לחיות עם הכאב”, היא מרחיבה “עד שיום אחד, הכאבים היו בלתי נסבלים, הנחתי שמה שאני עושה זה לא נכון עבורי ועזבתי את הלימודים כנגד כל הקולות והציפיות”. הכאבים הלכו ופחתו וערין הבינה שיש קשר בין הלחץ הנפשי בו היא נמצאת לתגובה הפיזית שלה הגוף שלה.

“יום אחד ראיתי הזמנה לטיפול נטורופתי, זה משך אותי למרות שלא ידעתי במה מדובר. התעניינתי בנושא והחלטתי שאני הולכת לבדוק מה זה. מה יש לי כבר להפסיד?”. היא מסבירה איך השינוי התחיל “ולאחר ששמעתי והבנתי מה זה, נפל לי אסימון ונפתחה לי הדלת לעולם שמאזן בין גוף ונפש”. באותו זמן המשפחה, ניסתה לשכנע את ערין לחשוב שוב על לימודי חינוך והוראה או כל נושא “מקובל” אחר , אך היא התעקשה ונרשמה ללימודי נטורופתיה ותזונה במכללת רידמן. ככל שהעמיקה את לימודיה בתחום הבינה כי כאבי הבטן, מהם סבלה מילדותה, היו תוצאה של אכילה לא נכונה ולא בריאה, או כמו שהיא קוראת לה “אכילה מקולקלת” שהושפעה מהלחץ הנפשי שחשה כשרצתה להוכיח את עצמה כל הזמן לכולם .

“כילדה, אני זוכרת שכל ארוחה היתה מתבססת על אוכל מבושל. הרבה פעמים אמרו לי שאם אין לחם או/ו בשר הארוחה לא משביעה, אם אין אחד מהם אז צריך להרבות מאכילת השני. היו פירות וירקות אך לא עליהם התבססה הארוחה. ממתקים כמעט ולא היו בבית, אבל היו בשפע עוגות ועוגיות עם קמח לבן, סוכר וחמאה – לפי המסורת”.

לאחר שסיימה את לימודיה ב- 2012, היא עבדה בתחום, צברה ידע והתפתחה עד שפיתחה מתוך ניסיון וחוויה אישית את שיטת “האכילה המחזקת” המבוססת הקשבה לצורך הגופני, הרגשי והנפשי של האדם (בכל גיל) ומבטלת את האכילה המקולקלת היום יומית והמודרנית , זו שתלויה בתעשיית המזון ומבוססת על פחמימות פשוטות והרבה סוכרים מעובדים. בשנת 2016 לאחר שילדה את בנה הבכור למדה הנחיית הורים לגיל הרך ,כדי להתאים את השיטה שלה גם לגיל זה ולאחר מכן עשתה התמחות בטיפול טבעי להפרעות קשב וריכוז בכדי לעזור להורים המתמודדים עם ילדים בעלי קשיים בקשב וריכוז.
ערין לקחה את העצמאות שלה צעד אחד קדימה, האמינה בעצמה והפכה לעצמאית. כיום היא עובדת בקליניקה פרטית בבית של סבתא אמיליה ושם היא מטפלת בילדים, באימהות ובמשפחות הרוצות לשנות את הרגלי התזונה ואת הגישה שלהם לאורח חיים בריא. ערין עוזרת להשתחרר מאכילה מקולקלת ולעבור לבית בריא וחזק והיא עושה זאת בתהליכי ליווי מותאמים אישית פרונטאליים ודיגיטליים וגם דרך תוכניות דיגיטליות מגוונות שונות שפיתחה על פי הגישה שלה . “האני מאמין שלי” היא מסבירה “שמגיע לכל אמא ילד ומשפחה לחוות בריאות מקסימאלית , להרגיש סיפוק אמיתי ולהיות מודע לבריאות הגופנית והנפשית שלו במיוחד בעידן של היום הריבוי באוכל תעשייתי שלא ראוי להכניס אותו לגוף.”

תהליך הליווי המותאם אישית של ערין נמשך בין חצי שנה לשנה והתוכניות הדיגיטליות נמשכות מחודש לשלושה חודשים והם עוזרים לשבור מיתוסים שכולנו מכירים כגון: צריך לדחוף אוכל לילדים שלא אוכל, פרי וכריך בארוחת עשר זה שילוב בריא, ילדים רזים הם ילדים חולים ועוד ועוד .

ערין מצאה כי ככל שאוכלים יותר אוכל יותר בריא ויותר מזין, יש יותר השפעה על ההתנהגות ובטח על יכולות הקשב והריכוז. “כילדה, אני זוכרת שכל הזמן הייתי זזה. לא יכולתי לשבת בשקט וכל המורים אמרו לי יש לך פוטנציאל, אבל את לא מנצלת אותו. את יכולה יותר, למה את לא מצליחה?”. אבל הם לא סיפרו לערין דבר אחד – איך עושים את זה? כשהיא עצמה הובחנה עם הפרעת קשב וריכוז, היא הבינה שמה שהיא אכלה בבית הספר השפיע מאוד על יכולת הריכוז שלה. מאז, היא שמה לה למטרה לעזור לכל הילדים באשר הם דרך האוכל ולהרגיש טוב יותר עם עצמם ולהיות בריאים יותר.

ערין כמאל דקסה, היא נטורופתית ומנחת הורים מתמחה בטיפול טבעי בהפרעות קשב וריכוז. יועצת, מלמדת ומלווה משפחות לאכילה מחזקת https://www.facebook.com/areenhealth

0

אלעד סלע, הבעלים של ‘סלע מערכות מכניות’ באזור התעשיה של מעלות מספר בראיון מיוחד על הבעיות בגיוס העובדים דווקא בתקופה בה המשק מוצף במאות אלפי מובטלים “הממשלה לא מספיק מתמרצת את אלו שרוצים לחזור למעגל העבודה” הוא אומר ומסביר את סוד קסם ההצלחה של המפעל גם בימים אלה “אנחנו בין היחידים בתחום שיכולים לספק מוצר החל משלב הפיתוח ועד למוצר מוגמר וזה היתרון שלנו” 

כשמדברים על חיזוק הפריפריה, קידום התעשייה ושילוב של נשים בתעשיה אנחנו מדברים בין היתר גם על דניאלה חולבייה (45) שגרה בכרמיאל ועובדת במפעל ‘סלע מערכות מכניות בע”מ’ באזור התעשייה של מעלות. חולבייה, עם ניסיון של 20 שנים בתחום של בנייה וייצור מערכות אלקטרוניות זעירות, “התקדמתי אט אט כאשר כל פעם השתלמתי בחידוש אחר שצץ בתחום” היא מספרת רגע לפני שהיא נכנסת לחדר הסטרילי במפעל שם היא מתקינה מערכות אלקטרו- אופטיות “כאישה בתחום אני מוצאת בזה עניין ואתגר ובעיקר נהנית לראות את המוצר המוגמר”. היא מסכמת.

מפעל ‘סלע מערכות מכניות בע”מ’ עושה ציונות ותעשייה מתקדמת באזור שזקוק לכך יותר מכל. המפעל הולך בעקבות חזונו של סטף ורטהיימר שהיה מחלוצי התעשייה באזור הגליל ובמקום מועסקים מעל למאה עובדים כשמאחוריהם היסטוריה של שלושים שנות ייצור, אז הוקם המפעל בידי גבי סלע, אביו של אלעד שמשמש כיום כיו”ר החברה “החברה מתמחה בייצור ואינטגרציה של מערכות צבאיות ואזרחיות .אנחנו מייצרים מכונות על פי דרישות הלקוחות”.אומר אלעד.

“בשנתיים האחרונות” מציין אלעד “החברה נמצאת בתנופה משמעותית וקולטת כוח אדם על מנת לעמוד בביקושים הגוברים של לקוחותינו, בתקופת משבר הקורונה החברה נערכה לעבודה בהתאם להנחיות משרד הבריאות ובכפוף לתו הסגול, נמנענו מלהוציא עובדים לחל”ת ומעט העובדים שכן הוצאו נשלחו לחופשה בשל בקשתם”. אומר אלעד ומוסיף כי לא רק שהחברה צולחת את המשבר הכלכלי מהקשים ביותר שעברה המדינה בשל המגפה אלא שהיא מנסה לגייס כוח אדם נוסף “זאת על מנת שנוכל להמשיך בצמיחה והערכות אסטרטגית כדי לעמוד באתגרים ובביקושים שיגיעו לאחר תקופת הקורונה” הוא מסביר.

אלא שלמרות הצורך של החברה בכוח אדם נוסף ועל אף שהשוק מוצף במאות אלפי מובטלים סלע נתקל בבעיות גיוס הון אנושי, “העניין מקומם ומורכב. אני חושב שלמרות אחוזי האבטלה הגבוהים ולמרות השימוש שלנו בכל פלטפורמות הגיוס עדיין ישנו קושי למצוא בעלי מקצוע”. 

איך זה קורה?

“זה נובע ממספר סיבות, הממשלה מעדיפה להערכתי לשלם לאנשים בהיותם בבית במקום לתמרץ ולתגמל אותם אם יצאו לעבודה. המשמעות שאדם שלא חוזר לעבודה משתכר כ 70% ממשכורתו. ולחלק גדול מהאנשים ההבדל בין 70%ל 100% לא מצדיק מבחינתם הסתכנות בתחלואה וחזרה לעבודה. אם הממשלה הייתה מבטיחה למשל 130% למי שחוזר לעבודה אולי תמונת המצב הייתה שונה הוא אומר ומוסיף “אל כל הסיבות שמניתי תוכל להוסיף גם את העובדה שהפריפריה סובלת ממחסור חמור בכוח אדם ובעלי מקצוע מהצפון ניזוקים יותר מהמשבר שפוקד אותנו”

איך בכל זאת שורדים בתוקפה זו ?

“‘סלע מערכות מכניות בע”מ’ התבססה והתחזקה מאוד בשנים האחרונות כחברה שנותנת פתרון משלב הפיתוח ועד לאספקת מוצר מושלם כולל תהליכי ההרכבה ובחינת בקרת האיכות. החברה שואפת להתברג לצד החברות הגדולות העוסקות באספקת מוצר מושלם ללקוח ללא צורך בתהליכים נוספים מצד הלקוח”

אז מהיכן בכל זאת אתה מגייס כוח אדם

“בכל קשור לכוח אדם ניהולי- בכירים. אני לא בוחל באמצעים ומגייס אנשים ללא תלות במקום מגוריהם כאשר אני מכוון לטובים ביותר. החודש גייסנו סמנכ”ל תפעול מאזור המרכז שהצטרף לסמנכ”ל הפיתוח העסקי וכך גם בנוגע למנהלים נוספים. באשר לכוח אדם יצרני קרי עובדי ייצור רוב רובם המוחלט של העובדים הם תושבי האזור שעוברים תהליך הכשרה אצלנו בחברה, ומתקדמים על פי יכולותיהם האישיות.

איזה סוג של אנשים אתה מחפש ?

“כיום עדיין חסרים לי אנשים בתחומי ניהול כגון תפ”י (תכנון פיקוח יצור). אנשי איכות. מהנדסי ייצור ואינטגרטורים. אני ממשיכך לעבוד מול כל גופי ההשמה ובורר בקפידה את איכות כוח האדם שמצטרף לשורות החברה”.

איך אתה שומר על האנשים לאורך זמן ?

“האני מאמין שלי בכל הקשור למשאבי אנוש שם דגש משמעותי על כל נושא שביעות רצון עובדים. עובד צריך להגיע לעבודה עם חיוך,לכן אני מקפיד מאוד לטפל בכל עובד ולהיות קשוב לו ולרצונותיו ואף להשקיע בהכשרתו ובניית עתידו,בנוסף לכך אנו רואים חשיבות בנושא גיבוש הצוות ומקפידים מדי שנה על מס’ אירועי חברה ותגמולים נוספים”.

כשאתה מדבר על הכשרה מקצועית איך זה בא לידי ביטוי?

“לצערי הרב החינוך לטכנולוגיה בישראל הוא במצב עגום .תוכניות ההכשרה השונת של המדינה סובלות מחוסר בתקציבים ואינם יכולות לעמוד בקצב ההתפתחות הטכנולוגי בעולם. התלמידים והסטודנטים לומדים עם ציוד מיושן ומוגבל. עם זאת תוכניות ההכשרה מקנות כלים בסיסים שאותם אני מפתח לאחר שעובד נקלט בחברה. העובד עובר הכשרה רצינית על ציוד שנמצא בחזית הטכנולגיה”. 

מה בכל זאת מייחד אותך אל מול מתחרייך ?

“העובדה שהחברה מסוגלת לתת מענה החל משלב הפיתוח של הלקוח ועד מוצר מוגמר שמוכן לאספקה למשתמש קצה הוא יתרון שקיים במעט חברות בארץ. בנוסף התקנים והסמכות של החברה (תקן תעופה וחלל)  מהווים כרטיס כניסה לעבודה עם לקוחות משמעותיים ומובילים בארץ ובעולם”

האם בעולם שהולך לכיון של מדיה  והייטק יהיה מקום בעתיד לתעשייה ?

“לשמחתי כמעט הכל עשוי ממתכת (מטוסים חלליות רכבים) ולכן תעשיית המתכת בעולם לא תמות ואכן אני רואה בלא מעט מקומות בעולם שתעשייה זו היא יוקרתית ומכובדת ששכרה בצידה. מעולם לא הבנתי מדוע בארץ המצב שונה. בבית הספר הייתי תלמיד גרוע ושלחו אותי ללמוד מכניקה. התלמידים החכמים הלכו למגמות ריאליות ואילו אנחנו  אנשי המכניקה חשנו בושה ללמוד את המקצוע. הנושא בלתי נתפס מבחינתי. גם לאור העובדה שהשכר הממוצע בענף המכניקה הוא לרוב לא פחות מהיי טק ולעיתים אף יותר, כמו כן הביקוש לבעלי מקצועי בענף הוא היסטרי ואני כמעט לא מכיר אף חברה שעוסקת בענף המתכת שלא משוועת לעובדים יצרניים. המלצתי לא אחת גם לגורמים ממשלתיים להגביר את מעורבות המדינה בתוכניות ההכשרה המקצועיות ולשתף אותנו בעלי המפעלים על מנת שנתמוך וניקח חלק בתוכניות הכשרה במתווה שתקבע המדינה”.

לקראת סיום אשמח לשמוע על הצד החברתי והמעורבות בקהילה של החברה ?

“אהבתי את השאלה.הנושא קרוב לליבי,באופן אישי אני חושב שחובת כל מעסיק לטפל בעובדיו אך גם בקהילה בה הוא חי. אני באופן אישי משמש כחבר הנהלת ‘רוטרי’ בהתנדבות ואף נבחרתי להיות נשיא ‘רוטרי’ נהריה, בנוסף  כמי שעוסק בתחום המוזיקה בשעות הפנאי הקמתי בחצר המפעל אולפן הקלטות מתקדם בגודל של מאה ועשרה מטרים שבו מופקת מוזיקה מקורית וכיום הוא משמש בית פתוח למוזיקאים מהאזור איתם אני בוחן שיתופי פעולה. אגב חלק מעובדי החברה שיש להם נגיעה למוזיקה יכולים להנות מהפקה מקצועית ללא עלות”.

איפה אתה רואה את עתיד התעשייה בעשור הקרוב ?

“ענף המתכת הינו ענף תחרותי ביותר, יש מאות מפעלים ובתי מלאכה בארץ שעוסקים בתחום,להערכתי היצור בישראל בעשור הקרוב יילך ויפחת זאת לאור שיתופי פעולה במזרח אירופה ובסין שמציעות מחירים שקשה להתחרות בהם. אני אשמח לראות תוכנית ממשלתית לביסוס התעשייה בטווח הרחוק,לעניות דעתי החברות היחידות שישרדו הן חברות שישכילו להשקיע בכוח אדם מקצועי הן בגיוס והן בהכשרה וישלבו פיתוח, ייצור ואינטגרציה למערכות מורכבות. אני יכול לומר לך שהיום אני מכוון למכור פתרונות ולא מוצרים. כי מוצר אפשר לקנות בכל מקום בעולם. פתרון היא מילה כוללת לייצור ופיתוח מערכת שנותנת פתרון מלא ללקוח”.

0

מרחבים במשבר היא תערוכה רחבת היקף מה בפעם הראשונה מוזיאון מקדיש את כל החללים שלו למשבר הקורונה

בימים אלו כשאנחנו עומדים לפני כניסה לסגר השני נפתחה במוזיאון חיפה לאומנות תערוכה שהיא כל כולה רפרנסים למשבר הקורונה הסגר והבידוד שנלווה אליו. אשכול התערוכות ‘מרחבים במשבר’ מציע התבוננות של היבטים שונים של המשבר הבריאותי שפוקד את העולם וההשלכות שלו על המרחב הפרטי

“אשכול תערוכות זה מבקש לבחון את המרחבים המוּכרים שהופכים לעיתים למתעתעים וזרים בשעת משבר. בפסיכולוגיה המודרנית ידוע היטב המונח שטבע זיגמונד פרויד, האלביתי” (“Das Unheimliche”), המתייחס לחוויה מטרידה זו של דבר שהוא מוּכר אך זר ומאיים גם יחד. ואכן, נראה כי עבור רבים המשבר הנוכחי חשף תחושה של אמביוולנטיות ביחס למרחב הביתי והמשפחתי, המשמש עוגן אך גם הופך לסיר לחץ מבעבע ומחניק” כך נכתב בהקדמה לתערוכה שהייחוד שלה הוא שכל החללים של המוזיאון על שלושת קומותיו מכילים עבודות של אמנים שונים.הבאים למוזיאון נחשפים ראשית לתערוכת התמונות של הצלם יובל חן שצילם בתנאים לא תנאים עטלפים במרחב העירוני. כידוע לעטלפים יצא שם רע במגפה אך חן חושף את הפן הפראי והמהפנט שלהם כמי ששלובים בחיים העירונים ואינם מורגשים. 

לימור הלפרין זרת אוצרת :”בתערוכה ‘זרות נשית’ אותה אוצרת לימור הלפרין זרת, מציגים שבעה אומנים נשים וגברים עבודות שעוסקות במרחב הנשי שהתערער במשבר, “התערוכה עלתה בעקבות מצב הנשים והאלימות במשפחה שהתגברה בעקבות הסגר והבידוד במשבר הקורונה” מספרת הלפרין “בדרך כלל אמנים ופמיניסטים עוסקים בגוף הנשי ואילו בתערוכה זו הפננו את המבט אל המרחב הביתי הנשי. אנחנו רואים כיצד התפיסה התרבותית עדיין תוחמת את הנשים לפי מגדר . ניתן לראות בעבודות את האישה כנוכחת נפקדת כמו כן ישנה התייחסות של האמנים אל תולדות האומנות כמו ‘המבט מהחלון’”. אחד המוצגים המעניינים שמופיעים בתערוכה הוא עבודתה ‘כלובים של זהב’ של מרתה ריגר מציג כלובים בצורת ביצה שבתוכה נמצאים צלחות קרמיקה שבורות, “זה ממחיש את הרעיון שגם במרחב שלכאורה אמור להגן עלינו במצבים גבוליים של קריסה ומתח הנושא הופך להיות שביר”. 

יפעת אשכנזי אוצרת את התערוכה ‘בלי סוף’ שעוסקת בתופעת ההצפה של ה’ממים’ והגיפים הרבים שקבלנו בימי המשבר, “פניתי לשלושה קבוצות פייסבוק שנפתחו במהלך הסגר ומהם אספתי המון ממים ובדיחות. פניתי לכל אחד מיוצרי הממים ונוצר לי ממש ארכיון של זה. החדר הוא מוחשך כדי לדמות את המצב שהיינו בסגר וכל הזמן קבלנו הודעות”.

שגית זלופ נמיר אוצרת התערוכה ‘נגופים’ בה 19 צלמות ו 2 צלמים “התערוכה עוסקת בשלוש תימות עיקריות : הגוף הפרטי, היחס לגוף במרחב הציבורי , המרחב הביתי והמשפחה”. בעבודה של לין ממרן נראים שלוש תמונות שהן דיוקן עצמי “במהלך הסגר בכל יום צילמה לין את עצמה באותם תנאים כך שבכל יום היא מגיבה לחיים תחת התנאים של הסגר. באחת העבודות שלה היא מציירת על עצמה טבלת יאוש שאט אט מכסה את פניה”. 

אשכול התערוכות מציג עבודות של כמעט 50 אמנים שונים והוא מהיחידים בעולם שעוסק בצורה כל כך רחבה במשבר הקורונה שמזעזע את מערכות הבריאות, הכלכלה החברה וגם את עולם האומנות הוא כפי שנכתב באתר התערוכה “איזה חותם תתיר המגפה על האנושות? האם נוכל אי פעם לאחות שוב את הסדקים במרחבי הווייתינו ולהפוכם למוכרים ובלתי מאיימים? או שלהיפך, תחושת הפחד והאימה שאופפים כעת כל רגע של חיינו, ישארו אתנו גם בעתיד?” 

 

 

0
"הבית בו אתה גר מגדיר את הסטטוס שלך". עו"ד אומיד

יוסי אומיד הוא עו”ד בולט בתחום התחדשות עירונית. הדרך שהוא עשה מילדות בשדרות הייתה ארוכה ומלאת מהמורות. דוד חרמץ נפגש איתו, כדי ללמוד ממנו מה הוא קיבל מהוריו כצֵידה לאותה דרך ארוכה 

“נולדתי למשפחות שהגיעו ארצה בתחילת שנות ה-50: אׅמי הגיעה מעיראק ואבי מאיראן”, אומר עו”ד יוסי אומיד (57).

אלא שבעוד המשותף בארוחות שבת בין שתי משפחות הוריו היה מרכיב האורז, מאומיד אני למד שהיה פער כלכלי גדול בין שתי המשפחות: “סבא שלי, אבא של אבי, היה רוקח בעיר צפונית לטהרן. מצבם הכלכלי היה סביר ואפילו טוב, אבל מצבה הכלכלי של משפחת אמי היה ליגה אחרת. זה כמו שאני אגיד לך היום שמישהו שווה מיליארד דולר. וזו לא גוזמה. תבין, לסבא שלי היו בבגדד מפעלים. הוא העסיק אלפי עובדים. הם חיו בארמון עם משרתות ומבשלות”.

“וכל זה”, הוא מוסיף, “הם נאלצו להשאיר מאחור כשבחרו לעלות”.

לא רק ציונות גרמה להחלטה הזו. יהודי בגדד עברו כמה שנים קודם לכן טראומה של ממש, במה שנכנס להיסטוריה כ’פרעות פַרְהוּד’ (ביזה, בערבית). בחג השבועות 1941 בוצע בבגדד טבח ביהודי המקום, בו נרצחו כ-180יהודים ולמעלה מ-2,000 נפצעו. רכוש רב נבזז באותן פרעות. ולכן, כשעשר שנים לאחר מכן הצליחה הסוכנות לשכנע את שליט עיראק לאפשר ליהודי המקום לצאת – ובתנאי, כדרישת המשטר המקומי, שלא ייקחו איתם את רכושם – הם קפצו על האפשרות לעזוב את גלות בבל.

“וכך הגיעה משפחתי העשירה לארץ כשהם חסרי כל, כשכל מה שהצליחו להבריח היה מעט זהב בתוך המזון אותו לקחו איתם”, מסכם אומיד פרק זה בקורות משפחתו.

“את המשפחה של אמי שלחו עם עלייתם ארצה למלחה”, הוא אומר וממהר  להדגיש: “לא, זו לא הייתה מלחה של היום עם איצטדיון טדי והקניון הענק. זה היה כפר ערבי נטוש ומוזנח, שהיה מרוחק 7 ק”מ מירושלים ומוקף מסביב בפדאיון ואוכלוסייה עוינת. לשם שלחו את העולים, שזה מקרוב הגיעו מארצות ערב, ובתוכן משפחתה העשירה לשעבר של אמי”.

משפחתו של אביו, אברהם, נשלחה עם עלייתה ארצה למעברת גבים-דורות, שתהפוך כמה שנים מאוחר יותר לשדרות.

“אבא שלי הוא הציוני האחרון במדינה”, מצהיר אומיד ומיד מנמק: “לפני כ-20 שנה, כשהיה גל של מתקפת קסאמים על שדרות, רקטה אחת נפלה בבית של ההורים שלי ובנס לא התפוצצה. אח שלי, אורי, שהוא מנכ”ל סוכנות ‘שלמה ביטוח’, ואני קנינו להם דירה בראשון-לציון כדי שיעברו. אבא שלי סירב בתוקף. ‘אם אני עוזב – הם ניצחו’ אמר. ומאז עומדת הדירה ריקה, למקרה שאולי יתחרט יום אחד”.

כיום עו”ד יוסי אומיד הוא עורך דין בולט בארץ בתחום ההתחדשות העירונית. דרך ארוכה עבר מילדות בשדרות עד למקומו הנוכחי. הוא מארח אותי בביתו שבבאר-יעקב – בית צמוד קרקע, שבחצרו בריכה שקועה, ג’קוזי ומקרן סרטים לצד מסך גדול. נשוי לכוכי (“אותה הכרתי מכיתה א’. אנחנו יוצאים נון-סטופ מאז כיתה ט”). ואב לארבעה בנים: הבכור בן 29 והצעיר בן 18.

“אמא שלי, שבאה, כאמור, מבית מאוד עשיר זכתה ללמוד לפני שהגיעה ארצה בבית ספר יוקרתי ‘אליאנס’ בבגדד. נושא ההשכלה היה מאוד חשוב לה. אני זוכר שכבר בכיתה ז’ היא אמרה לי שאני צריך ללכת ללמוד משפטים. כי ידיעת החוקים והכללים רק תסייע לי להתקדם בחיים וגם תאפשר לי לסייע לאנשים שנזרקו לצד הדרך. פשוטי העם”, הוא אומר ומסמן באצבעותיו מירכאות. “אבא שלי היה איש עמל כל ימי חייו. טרקטוריסט, עובד אדמה. ולמרות שהביא בקושי פרנסה הביתה, היה לו עיקרון אחד קדוש: הוא לא מוכן היה שיהיה לו ‘פנקס אדום’ של ההסתדרות, של מפא”י. והוא שילם על כך. או-הו, כמה שהוא שילם. שנתיים לא הייתה לו עבודה מסודרת והוא עבד עבודות דחק של ממש, אבל לא היה מוכן לוותר על העיקרון הזה. אתה צריך להבין: ‘פנקס אדום’ לא היה רק אישור לקבלת עבודה. זה היה הכל. בלי זה לא היית יכול להסתדר. כמו שהיום אתה לא יכול להסתדר בלי כרטיס אשראי או תעודת זהות. בין אם בתחום הבריאות, בין אם בתחום השיכון ובכל המגזר הציבורי בכלל. פשוט לא היית קיים. מה היה לאבא שלי באותה תקופה? כלום. אז שייקחו ממנו גם את הכבוד שלו? שייקחו ממנו גם את החירות שלו להחליט, למה הוא רוצה להשתייך ולמה לא?”

האם המאבק הזה היה שווה, אני שואל. לא היה כדאי לו לקבל ‘פנקס אדום’ ואת המחאה שלו לבטא בקלפי בעת בחירות? “כנראה שאתה לא מכיר את אבא שלי”, הוא צוחק. “אבא שלי כל הזמן אמר לי: ‘אל תהיה תחמן’, ‘אל תהיה זיקית’. הוא סרגל. אומר מה שהוא חושב; עושה מה שהוא מאמין”.

הנחישות של אביו והנכונות לשלם מחיר על כך יהדהדו אצל אומיד שנים רבות מאוחר יותר, כשירצה להתקבל ללימודי המשפטים. עוד נגיע לכך.

ביום חתונתו עם אשתו, הוריו ואחותו הצעירה

# # #

שנת 1977 הייתה שנה משמעותית בחייו בגלל שתי סיבות: ראשית זו הייתה שנת המהפך הפוליטי. “הייתי אז בן 14 ואני זוכר את בגין שהגיע לכנס בחירות בכיכר המרכזית של שדרות, ליד בניין המועצה. אני זוכר משפט אחד שהוא אמר: ‘נשיב לכם את כבודכם’. וכמה חשמל זה יצר באוויר. כמה ברק היה בעיניים של האנשים.

ואז הגיע חיים יבין ובמילה אחת הוא סימן את העתיד של הנער משדרות: “מהפך”.  “כן”, הוא אומר, “אכן נוצרה בי תחושה שזה באמת בידיים שלנו. שאנחנו יכולים לשנות את החיים שלנו. דיי לבכיינות! דיי לרחמים העצמיים!”

כחלק מתפיסת עולמו החדשה רותם הנער אומיד את חבריו ויחד הם מקימים תנועת נוער יישובית, שמקבלת את ברכת ועזרת המועצה המקומית. “עודדתי את חבריי בשדרות לקחת אחריות ולבנות לנו חיי חברה פעילים ותוססים, כמו שיש לבני נוער במקומות אחרים בארץ. אני גם הייתי מאוד החלטי בין חבריי שאת לימודי התיכון אנחנו צריכים לעשות בעיירה שלנו, ולא לנדוד למקומות אחרים”.

אם הייתי שומע את עמדתך זו ולא הייתי יודע איפה אני נמצא ברגע זה, הייתי בטוח שחזרת להתגורר בשדרות לאחר לימודיך האקדמיים, אני מעיר.

“זו ההתגלגלות של החיים”, עונה אומיד תשובה לאקונית וחצי מתחמקת.

אולי בהשפעת הפעילות היזמית הזו שלו בהקמת תנוער נוער ואולי לא, באותה תקופה אׅמו, סורייה, שיתפה אותו בחלום שחלמה בלילה. ובחלומה יוסי, ילד שלה מוצלח, נואם בפני אנשים רבים, משפיע עליהם ומשכנע אותם. כשניסה אומיד ללמוד ממנה על מה בדיוק נאם באותו חלום, התקשתה האם לשחזר.

חובבי ז’אנר החלומות ומשמעויותיהם ישמחו מן הסתם לגלות על ‘התגשמות’ החלום: כיום מרבה אומיד לכנס כינוסי דיירים בכל רחבי הארץ, כדי לשאת בפניהם דברים ולשכנע אותם לבחור בו כמגן זכויותיהם במיזמי פינוי-בינוי והתחדשות עירונית.

# # #

לאחר שחרורו מהשירות הצבאי, אותו עשה ב’גולני’, הוא ביקש להתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטת תל-אביב.

באותה עת, באמצע שנות ה-80, היה ביקוש אדיר ללימודי משפטים. סף הכניסה לפקולטות היה גבוה והמכללות הפרטיות עוד לא נוסדו. אומיד ידע שציוני הבגרות שלו רחוקים מהסף המינימאלי לכניסה, כמרחק שדרות מרמת אביב. “מה עשו הילדים של עורכי הדין המבוססים ממרכז הארץ שלא התקבלו?”, שואל אומיד ומשיב: “ההורים שלהם הטיסו אותם למנצ’סטר או ללונדון למכללות פרטיות ומשם הם חזרו למבחני הלשכה, והופ – ישר למשרדים של ההורים”.

אבל לונדון לא חיכתה לו, ובשל ציוניו בבגרות גם לא תל-אביב. לאחר שנה בה הקדיש לשיפור ציוניו הוא התקבל לקדם-משפטים באוניברסיטת תל-אביב. “היינו שם 120 חבר’ה. אבל רק 50 מקבוצה זו  זכו להעפיל שנה לאחר מכן ללימודי המשפטים. בתום אותה שנה לא הצלחתי. חזרתי על שנה זו פעם נוספת, ושוב כשלתי. וכך גם בשנה השלישית”.

ואז הציעו לו באוניברסיטה שיכירו לו בשלוש השנים שעשה שם כחלק מתואר במדעי הרוח, בתנאי שילמד שנת השלמה נוספת. מצויד בתואר ראשון, הוא זכה סוף-סוף – בשנה החמישית ללימודיו שם – להתקבל לפקולטה למשפטים.

את צ’ק הנחישות שהוריש בו אביו הוא פרע, כעת הגיע הזמן לפרוע גם את צ’ק העזרה לאלה שנזרקו בצידי הדרך, כפי שציפתה ממנו אׅמו.

“במהלך לימודיי, בשנת 91′, יזמתי פנייה עם כמה חברים לפרופ’ קנת מן, שהיה ראש החוג שלנו ומשפטן משכמו ומעלה, כדי להקים קליניקה משפטית באוניברסיטה, שתפעל ללא קבלת תמורה לטובת הקהילה”.

כמו שהיו בפקולטות למשפטים אחרות, אני מעיר. “לא!”, מרעים אומיד בקולו, “זה היה ראשוני. אחר-כך נוסדו הקליניקות האלה גם באוניברסיטאות אחרות”.

על כל אלה – נחישותו רבת השנים להתקבל לפקולטה ויצירת המיזם החלוצי לעזרת הקהילה – הוא קיבל מנשיא האוניברסיטה, במעמד חֶבר הנאמנים, תעודת הוקרה מיוחדת.

“רק שתבין”, הוא אומר, “למדתי עם אנשים, שאתה מכיר את שמותיהם או שמות ההורים שלהם מהחדשות. למדתי עם הבת של אהרון ברק; עם הבן של צ’יץ’. אילנה דיין למדה שנתיים מעליי. הסטיגמות אז היו נוראיות. כשחבריי ללימודים שמעו את המילה ‘שדרות’, הם הגיבו בנוסח: ‘האם היא ממוקמת בישראל או במצרים’. אתה מבין מה זה שאני, ולא הם, קיבלתי את תעודת ההוקרה? אתה מבין מה עבר להם בראש – ‘איך קרה שהבחור שהגיע מהמקום הזה, עקף אותנו?'”

ולא, המשפטים האחרונים שאמר לי אומיד לא נאמרו בטון של נינוחות ושביעות רצון עצמית, אלא בטון וחיתוך דיבור שהסגירו הרבה מאוד זעם עצור, שכנראה לא הצטנן גם אחרי כל-כך הרבה שנים.

ואיך בחור שלא בא ממשפחה אמידה יכול לשרוד כלכלית מסע סיזיפי ארוך שנים כזה? “חצי שנה לפני שכוכי ואני החלטנו להתחתן ב-1988, פנינו לעמותה שמחברת בין ילדים ממשפחות הרוסות למשפחות אומנה. עוד לפני שנולדו לנו ילדים וכבר גידלנו עשרה… כל זה קרה בבית שהוקצה לנו בנס-ציונה.

“נכון, היו צמודים אלינו פסיכולוג ועובדת סוציאלית, אבל בתכלס אנחנו היינו ההורים שלהם. סיפורים לא פשוטים: ילד בן שמונה – לא 18, שמונה! – שנתפס פורץ לבתי מרקחת. אביו היה סוחר סמים, שלא היסס להפעיל אותו. האב נכנס לכלא על רצח והאם ישבה אף היא בכלא על סחר בסמים, והילד הזה הגיע אלינו. דברים מזעזעים. ואתה הופך להיות שק החבטות שלהם, על כל הרע שהם טעמו בחייהם הקצרים. ואז מגיעים הילדים הביולוגיים שלנו, שגדלים איתם באותו בית. וזה מתחיל להציף אותנו במחשבות:  האם אנחנו באמת מוכנים לגדל אותם עם הילדים שלנו באותו בית? ולמרות זאת אנחנו ממשיכים, כי האתגר החינוכי הזה גדול לאין שיעור מכל חשש”.

“אתה יודע מה היה הסיפוק הכי גדול שלי באותה תקופה”, שואל אומיד ומיד משיב, “הגיע אליי בן של בכיר בעולם הפשע. אין מצב שלא שמעת את שמו. לאותו בכיר היה בן שכבר חוסל בעבר והוא ממש לא רצה שבנו הקטן, שהגיע אלינו, יישאב גם הוא לעולם הפשע. היום הילד שלו נורמטיבי לחלוטין ואבא שלו אמר לי פעם שהוא חייב לי, על כך שהבן שלו חי חיים שהם מחוץ לעולם בו הוא פועל”.

# # #

ב-92′ סיים אומיד את לימודיו ומיד פתח משרד עצמאי, שעסק בעיקר בנדל”ן וקצת בדיני משפחה. עד שדיירים מבית ברחוב חניתה בראשל”צ פנו אליו לפני כ-15 שנה, שייצג אותם בפרויקט פינוי-בינוי ומאז כולו נמצא בתחום זה.

“נשאבתי לנושא הזה”, הוא אומר, “כי אני רואה בו מכשיר אדיר לשינוי הסטטוס של אלה שנזקו לצד הדרך של החברה הישראלית. תביט, כל העולם שלנו בנוי על מעגלי קסמים: אתה נולד במקום מסוים, למשפחה וקהילה מסטטוס מסוים. כמעט ואין מעברים בין המעגלים. נכון, תמיד יספרו לך על מוישה מקריית שמונה שיצא לארה”ב ועשה אקזיט של מאות מיליוני דולר. אבל כמה כמוהו מגיעים לכך מהשכונות בהן הוא גדל? זה שטחי ורדוד, אבל מה לעשות, אחד המגדירים המשמעותיים ביותר שלנו הוא באלו בלוקים אנחנו גרים. אתה גר ב’רכבת’ בשכונת עמישב? הבנתי כבר. לא צריך לספר עליך יותר. אתה גר בבית מפונפן בכפר גנים ג’? גם ברגע זה אני כבר יודע מי אתה”.

אבל דירה חדשה לא מעבירה אותי מעמישב לכפר גנים, אני מבקש להקשות עליו תוך שאני קוטע את שטף דיבורו. את הלוקיישן שלי אתה לא משנה הן בפינוי-בינוי שמטפל בבית הבודד, וגם לא בהתחדשות עירונית שמטפלת בשכונה כולה.

“נכון”, מסכים אומיד חלקית, “אבל אבל כשכבר לא תגור בבניין רכבת וכשהדירה שלך תהיה שווה במקום מיליון שקלים שני מיליון ושיהיה לבית חברת ניהול וכל אזור המגורים שלך, כולל הבתים מסביב, ישתנה – גם ההגדרה שלך תשתנה: בעיניים של זרים, אבל קודם כל בעיני עצמך”.

עו”ד אומיד פועל מאז בנישה אחת: ייצוג דיירים בפרויקטים המיועדים לפינוי-בינוי והתחדשות עירונית. לדבריו, הוא טיפל עד כה הוא בכ-600 בעלי דירות שכבר קיבלו לידיהם את המפתחות לדירות החדשות. עוד הוא מוסיף כי משרדו מטפל בתקופה זו בכ-10 אלפים בעלי דירות, מחיפה וטבריה בצפון ועד באר-שבע בדרום, בפרויקטים שנמצאים כעת בשלבים שונים של התהליך.

0

“ד”ר לוינגר מדיקל” מקבוצת דנאל, הכוללת את רשת “עיניים”, מרחיבה את פועלה בצפון הארץ ורכשה 51% מחברת מעיין המפעילה מרכזים כירורגיים בחיה

“ד”ר לוינגר מדיקל” מקבוצת דנאל, השלימה בימים האחרונים את רכישת חברת מעיין, כאשר רכשה 51% מהחברה בכ-7 מיליון שקל.  “ד”ר לוינגר מדיקל” כוללת את רשת “עיניים” להסרת משקפיים בלייזר הפרוסה בירושלים, תל אביב וחיפה, “עתידים מדיקל סנטר”, העוסקת בכירורגיה בינונית ברמת החייל בתל אביב ואת “שבע עיניים” בבאר שבע.

חברת מעיין מפעילה מרכז כירורגי בצפון, העוסק בתחום העיניים בניתוחי קטרקט, רשתית ופלסטיקה של העיניים. המרכז הוקם בחיפה לפני כחמש שנים על ידי ארבעה רופאי עיניים מומחים ד”ר מודי נפתלי, ד”ר חנא גרזוזי , ד”ר ירון לנג וד”ר דוד ישראלי.

ברכישת החברה השלימה “ד”ר לוינגר מדיקל” מקבוצת דנאל את הפריסה הארצית של המרכזים הרפואיים בירושלים, תל אביב, באר שבע וחיפה. כיום, מפעילה החברה, ארבעה מרכזי לייזר להסרת משקפיים ו-11 חדרי ניתוח ברחבי הארץ , בהם מתבצעים ניתוחים רבים בתחום הכירורגיה הבינונית, עבור מבוטחי קופות החולים, מבוטחי בביטוחים פרטיים וכן חולים פרטיים המגיעים למומחי הרשת לקבלת טיפול מקצועי ואישי.

לדברי ד”ר רונית לוינגר, מנכ”לית “ד”ר לוינגר מדיקל” מקבוצת דנאל: “אנחנו שמחים להרחיב את פועלנו בצפון הארץ, ולהעניק לקהל לקוחותינו שם, המהווים מעל ל-10 אחוזים מהמטופלים שלנו, הזדמנות לעבור ניתוחים כירורגיים ולהסרת משקפיים קרוב לביתם עם הטכנולוגיות המתקדמות ביותר בעולם”.

לדברי ד”ר מודי נפתלי, מייסד חברת מעיין ומנהל רפואי: “החיבור עם ד”ר לוינגר מדיקל, הינו חיבור אסטרטגי שנועד להרחיב את סל השירותים המקצועיים שאנו מעניקים במשך השנים לתושבי הצפון”.

0

מידע המגיע והחשוף לעובדים בדרגים נמוכים הוא מוגבל, אולם גם בו יכול להתבצע שימוש אשר כול להסב נזק, כדוגמת דיון יומי, מבצעים עתידיים, מחירי קניה וכו’ .

בשוק בו התחרות היא גדולה, בעלי העסקים “צמאים” למידע על מתחריהם כדוגמת: התפתחות עתידית, דרכי שיווק, מבצעים, הסכמי סחר ועוד. לכן, כשמדובר בגורם בכיר אשר מועל באמון שניתן לו ע”י הארגון – הנזק יהיה גדול פי כמה.

עובד זוטר בדרך-כלל יעביר את המידע שברשותו בתום לב, מבלי להיות מודע למידת חשיבות המידע, עובד בכיר יודע את כוח המידע שברשותו, לכן במידה שיחליט לעשות בו שימוש לרעה – ידאג לקבל תמורה ראויה בעדו.

כדי לייצר מודעות, יש ליחס חשיבות לכל עובד במערכת ולהבהיר לו את חשיבותו למערכת וחשיבות המידע שברשותו לקיום המערכת.

בדרך-כלל, בשיחות חולין אנשים משתפים באופן בלתי מודע את חבריהם לשיחה במידע שקשור למקום עבודתם, אשר לכאורה אינו יכול להזיק לעסק. אולם צריך לזכור שאין אנו יודעים לאן מידע זה יתגלגל ואיזה שימוש ייעשה בו.

על פי נתונים אלה, הדרך הטובה ביותר למנוע זליגת מידע היא ע”י פיתוח מודעות לנושא בתחילה וביצוע בקרות בגלוי ובידיעת המבוקרים, כדי למנוע הדלפה ולפתח את חשיבות הדיסקרטיות במערכת.

בנוסף לכך, יש להשתמש בכל כלי העזר הקיימים, כגון: גריסת חומר, שינוי סיסמאות, הרשאות והגדרות מגבילות ועוד.

המלצתי:הגברת חשיבות תחום מניעת אובדן ומודעות בכל רמות הארגון. נהלים, ערנות, פיקוח ובקרה יכולים למנוע חלק גדול מאובדן מיותר זה.

מתוך הספר “סוד התוצאה”.

 

0

ראשת העיר עינת קליש נפגשה השבוע עם נציגי חברת אגד,אשר הציגו בפניה את שירות התחבורה השיתופית החכמה – “אגד תיק תק”. במהלך המפגש סיפרה ראש העיר כי ילדיה כבר התנסו בשירות החדיש, כמו תושבים נוספים בעיר שגילו את יתרונותיו, והיא מקווה כי היקף המשתמשים ילך ויגדל.

כזכור בחודש מרץ, הפכה חיפה לעיר הראשונה בישראל עם שירות אגד תיק תק – שירות תחבורה ציבורית חכמה על פי דרישה.למי שעוד לא מכיר, מדובר בשירות תחבורה חכמה אשר מאפשר לתושבי חיפה לנוע ברחבי העיר ברכבים שיתופיים בהזמנה אישית, תוך חישוב המסלול הקצר ביותר המחבר בין תחנות האיסוף ליעדים.

הזמנת השירות מתבצעת באופן פשוט וידידותי דרך אפליקציית אגד

עינת קליש רותם ראש העיר חיפה:“אני תומכת נלהבת של המיזם החדש אגד תיק תק, אעזור במה שאפשר כדי לקדם את הפרויקט שמסייע לתושבי העיר חיפה ומגיע למקומות שהתחבורה הציבורית הרגילה לא מגיעה אליהם”.

צלי שבבו מנהל הפעילות של אגד תיק תק בחיפה: “אנחנו שמחים מאוד על ההצלחה של הפרויקט. אנחנו מודים לעיריית חיפה שנרתמה ותומכת בפרויקט תחבורה חכמה של אגד תיקתק. אנחנו שמחים על כך שהמיזם החדש מקל על תושבים רבים לנוע ברחבי העיר בקלות ופותר בעיות חנייה רבות בעיר”.

 

0

מגבוני דאורדורנט, מארזים מתוקים במיוחד, סדרת בשרים חדשה ועוגת תירוש- חדש על המדף

קרליין מרחיבה את סדרת נושם+ ומשיקה מוצר חדש בקטגוריית הדיאודורנטים: מגבוני דיאודורנט נושם+ ON THE GO עם פורמולה על בסיס מים טהורים PURE WATER המכילים  מרכיבים המסייעים במניעה ונטרול ריח זיעה.

מותג הטיפוח Crêma משיק את סדרת תחליבי הרחצה הכוללת מגוון ניחוחות ובינהם ורד וניל, נרולי מגנוליה, לבנדר אקליפטוס, אשכולית למון גראס, ג’ינג’ר למון גראס ובריזת ים. מוצרי הסדרה אינם מכילים: פרבנים, פתלאטים, שמן מינרלי וסיליקונים.

 

מותג האיפור איל מקיאג’ משיק שפתונים עמידים בגווני אדום, חום וניוד שפתון ואליו מותאמים שלושה גווני ליפ גלוס מסדרת ליפ סרוויס – בצבעים תואמים לשפתונים עם ושלוש פלטות צלליות.

 

מותג הקוסמטיקה GA-DE משיק  את  ONGEVITY FULL COVERAGE 24 HOUR FOUNDATION-מייק אפ עמיד ל-24 שעות שאינו מכתים, מטשטש פגמים ומעניק כיסוי רב ממדי בגימור מט טבעי

מוצרי הטיפוח של ‘חלב בראשית’ מתבססים על חלב הנאקה בשילוב שמנים אתריים, צמחי מרפא ואינם כוללים חומרים משמרים או חומרי ריח וצבע. החברה מציעה קרמים לשימוש יום יומי, קרמים טיפוליים, סרומים, שמפו, סבונים ושמן לעיסוי.

לכבוד חגי תשרי, מציעה “נפטון” רוטב שום ודבש ומגוון תערובות תיבול איכותיות, ובינהם תערובת פלפל לימון   שמתאים לבשר, עוף, דג  ואורז ותערובת פילדלפיה המתאים לתיבול כל סוגי הבשרים והעופות, דגים, תפוחי אדמה, אורז, מוקפצים ועוד.

זוגלובק משיקים את נקניקיות מבשר אנטריקוט, בשני טעמים: נקניקיות מרגז מבשר אנטריקוט חריף ונקניקיות צ’וריסוס מבשר אנטריקוט בחריפות מעודנת. בנוסף, לצד סדרת המחבת גם סדרת ההמבורגרים והקבבים של זוגלובק מתרחבת עם מיני המבורגרים במשקל של  50 גרם לכל המבורגר.

חב’ בן & ג’ריס משיקה 2 טעמים חדשים של גלידות בסדרת CORE- גלידה בעלת ליבה המשלבת 3 אלמנטים של טעם ומרקמים ייחודיים: גלידת בצק עוגיות שוקולד צ’יפס וגלידת Wake & Not Bake.

בחנות המקוונת “רעיון מתוק”, מציעים מארזים מהודרים ויוקרתיים, משובצים בפרלינים של פררו רושה, בין המארזים  פררו מלכותי: פרלינים של פררו רושה משובצים, מעליהם ורדים אדומים, ובראש הקופסה אריזה מהודרת של רפאלו.

תירוש כרמל, משיק סדרת קינוחים בשיתוף פעולה קולינרי עם השף אבי ביטון ובינהם  עוגת תירוש כרמל – Take of על הקינוח הנוסטלגי – עוגת תפוזים בחושה המוכרת, פשוטה להכנה, שבמרכזה מיץ תירוש כרמל.

0

החג הוא הזדמנות מצויינת לפרגן לילדים במתנות משמחות- אז מה תבחרו משחק קופסא, ספר טוב או אולי שעון?

קודקוד משיקים את הבנים והבנות  משחק קופסא בעקבות הלהיט המצליח מערוץ הילדים 149 שקל עוד מקודקוד “אכלת אותה” משחק שיעשה לכם טעים עם שאלות על קינוחים מכל העולם 60 שקל זום קיוב הנסיך הקטן 99.90 שקל שעון CASIO  199 שקל להשיג באתר היבואן קרביץ – צנצנות מנורות לילה 109.90 שקל

בובת מנואלה, של המותג SIMPLY GOOD, להשיג בשילב 49.90 שקל

ממלכת יוריקה – הרפתקה מחוץ לקופסה- ספר ניהול לילדים מאת אופיר גוטמן 78 שקל בהוצאת רימונים

משחק קופסא “אתגר הממלכה המרוץ לכתר 120 שקל 

כוס הפלא עם דופן כפולה ואורות מהבהבים, מבית NUBY, להשיג ברשת שילב, 59.90 שקל

פליימוביל סקובי דו 89 שקל להשיג באתר אמיגו 

בקבוק מים חד קרן 40 שקל משחקי יצירה להשיג באתר אמיגו

ספר “בלי איה, גאיה, חיה, שמעיה או פפיה”, -47 שקל באתר “עם עובד” וברשת “צומת ספרים”.

0

שנת 2020 הוכרזה על ידי ארגון הבריאות העולמי כשנת ההוקרה לאחים ואחיות. במסגרת זו, קיבל  יואיל עודהאח נפרולוגי ומדריך קליני במכון הדיאליזה של פרזניוס בנוף הגפן בחיפה, פרס הוקרה על פעילותו ומסירותו למען המטופלים במכון.

עשרות מטופלי דיאליזה, תושבי חיפה, מגיעים למכון מספר פעמים בשבוע במשך כל חייהם. “מדובר באחת מחמשת המחלות הקשות והנפוצות ביותר בעולם, כאשר חולים אלו נזקקים לטיפולי דיאליזה כשלוש פעמים בשבוע. אורח חיים זה הוא תובעני וקשה הן לחולה והן למשפחתו” אומר יואיל, שכבר מספר  שנים מטפל בחולים אלה.

יואיל מספר כי האתגר הוא גדול במיוחד בתקופה של משבר הקורונה, בה המטופלים מהווים קבוצת סיכון שיש לשמור עליה. ” לשם כך”, הוא מסביר, “אנחנו עובדים במשמרות ומבודדים את החולים שנחשפו לקורונה בשעות נפרדות ועושים הכל להפחית את הלחץ שלהם. אני מאמין שמרבית האנשים לא מבינים מה המשמעות של להיות חולה באי ספיקת כליות ולהזדקק לדיאליזה באופן קבוע. זהו אורח חיים תובעני וקשה מאד לחולה ולמשפחתו, וכעת בגלל משבר הקורונה המצב שביר ורגיש הרבה יותר. אני מרגיש אחראי לבריאות המטופלים שלנו שהם אוכלוסייה בסיכון ולצערי, זה אומר פחות מגע ושמירת מרחק. זו זכות גדולה לעבוד במקצוע כזה ובמקום כזה” הוא מוסיף.

“אני נותן הרבה מעצמי –  הלב, הנשמה והנפש שלי פה, אנחנו ממש כמו משפחה”. מכון הדיאליזה של פרזניוס בנוף הגפן בחיפה, משרת מדי שנה בממוצע כמאה מטופלים בטיפולי דיאליזה מחיפה והאזור ומהווה מקום מפגש לתושבים יהודים, ערבים ודרוזים – מירקם אנושי מיוחד. “המכונים שלנו פועלים על מנת להבטיח איכות חיים וטיפול מסור לחולים הזקוקים לדיאליזה, מספר אריאל איקן מנכ”ל פרזניוס. “חולים אלו מגיעים לטיפול מספר פעמים בשבוע כך שתחושת הבית חשובה לא פחות מהטיפול הרפואי. הענקת טיפול רפואי מסור חייב לבוא לצד יחס רגיש לחולים, לצרכיהם ולרווחתם וזאת בדיוק הסיבה שלשמה זכה יואיל בפרס ההוקרה שלנו. הוא עושה עבודת קודש ואנו כאן לומר לו תודה ולהביע את הערכתנו הרבה”.

“בישראל חיים כ-7,000 חולים כאשר שיעורי התחלואה עולים ב-5 עד 7 אחוזים בשנה. הגורמים למחלה מגוונים כשהנפוצים שבהם: סוכרת, יתר לחץ דם, מחלות גנטיות, אבנים וזיהומים בכליות. הבעיה היא שחוסר המודעות מובילה לעלייה בתחלואה של המחלה.” הוא אומר, ומוסיף: “מחלה זו עולה למדינת ישראל מיליונים ומתוקצבת בעלות של כ 250 אלף ₪ לכל מטופל לשנה. למרות שהטכנולוגיות אפשרו להקל על תהליכי הטיפול, עדיין מדובר במחלה שמצריכה טיפול מורכב. אם ישכילו לתגבר את העלאת המודעות והתקציבים המוקצים לכך, אין ספק שכמות החולים והיקף המשאבים הממשלתיים יצטמצמו. באמצעות בדיקות תקופתיות, אורח חיים בריא ומניעתי וגילוי מוקדם ניתן יהיה לחסוך למדינה הרבה כסף ובעיקר – הרבה סבל למטופלים. לא הרבה יודעים למשל שסכרת (השכיחה מאד לצערנו) יכולה להידרדר לאי ספיקת כליות ושבאמצעים שונים ומעקב במרפאה נפרולוגית ודיאטה נכונה אפשר למנוע זאת או לפחות לדחות את התפרצות המחלה”.