היום, דבורה בת ה-74 עדין מתקשה להאמין את שעבר עליה בחמש השנים האחרונות, מאז שאובחנה במחלת לימפומה נון הודג’קין, כעת היא מספרת איך לא איבדה תקווה ואיך הצליחה למרות הכול ובזכות מחקר ניסיוני שאליו הגיעה במקרה, להתגבר על הסרטן הקטלני 

חמש שנים עברו מאז אותו יום, כשהתבקשתי להגיע בבהילות לבית החולים כדי לקבל את הבשורה הקשה מכל – אני חולה בסרטן לא פשוט בשם לימפומה נון הודג’קין, מחלת סרטן של מערכת הלימפה. במקרה שלי מדובר היה במחלה קטלנית מאוד שכן כשאובחנתי היא כבר הייתה בשלב מתקדם, מפושטת באברי גופי. אך הנה היום אני יכולה לספר את הסיפור שלי, וזה כבר רמז לסוף הטוב שהתברכתי בו. 

את סימניה הראשונים של המחלה התחלתי להרגיש קצת אחרי חג הפסח בשנת 2015. תחילה ליוותה אותי עייפות כבדה מאוד ואחר כך הצטרפה אליה גם ירידה תלולה במשקל, ירדתי יותר מ-16 קילוגרם בשישה שבועות בלבד. כשהופיעו בליטות באזור החזה החשד שלי היה שמדובר בבלוטות שומן, וגם שאולי זה משהו שקשור בסרטן השד. החלטתי לפנות לכירורג שד אך זה לא מצא דבר, ובכל זאת ביקש שאפנה לבדיקת ביופסיה, שהרי משהו עומד מאחורי כל התופעות הללו. האבחון אכן נמצא בבדיקת הביופסיה, ובמחלה ההמטולוגית בבית החולים גם נמצא שמדובר במחלה מתקדמת ומפושטת.

לפני חמש שנים קרה עוד משהו, מחקר שבסופו של דבר שינה את גורלי יצא לדרך. מחקר עולמי בשם Echelon 2. שהתקיים גם בישראל בבית החולים רמב”ם ומטרתו הייתה לבחון טיפול ניסיוני על חולים במחלה שלי. מה היה מזלי שבני, שהבין שמחקרים מסוג אלו קיימים בעולם ויכולים לתת לאימו אולי עוד צ’אנס, חיפש באינטרנט ולא וויתר עד שמצא את המחקר הזה. אני, שהבנתי שמצבי חמור ואין לי הרבה ברירות אחרות, החלטתי לקפוץ על ההזדמנות. שם ברמב”ם התקבלתי על ידי ד”ר נועה לביא, המחלה כבר הייתה מפושטת בכל גופי, וד”ר לביא החליטה לא לוותר ולהכניס אותי למחקר, כל הזמן הזה טיפלה בי בחמלה, ברגישות ובחיוך. מהרגע שנכנסתי למחקר נדרשתי להגיע לבית החולים כל שלושה שבועות לקבל את הטיפול הניסיוני, ככה במשך שישה חודשים שלמים. 

הטיפול הניסיוני הסתיים, הזמן עבר ובינתיים המשכתי להילחם במחלה, היו ימים קשים יותר שבהם כבר חשבתי להרים ידיים, הרגשתי שאין לי כוחות יותר להתמודד עם הטיפול. אך יום אחד, כשנכדתי חששה כיצד תתמודד עם לכתי, הבנתי שהילדים שלי והנכדים שלי צריכים אותי, שגם להם יש חלק בהתמודדות עם המחלה הזו, הבנתי שאסור לי לוותר, בשבילם ובשבילי, ושאפילו כשהסיכויים קלושים אני אמשיך לקוות לסוף טוב יותר. החלטתי להמשיך בחיי, לא להסתגר אלא לפגוש אנשים ולצאת לבלות. עוד החלטתי שאסור לי לשמור את הקושי לעצמי אלא שעלי לשתף, לספר על המחלה ולא להתבייש בה. לא רציתי להתמסכן, אלא רציתי להראות שאפשר להמשיך לחיות לצד המחלה.

הזמן עבר והדבר הלא יאמן קרה, ארבע שנים אחרי שאובחנתי במחלה מפושטת וקטלנית – הבדיקות הראו באופן חד משמעי כי אני נקייה מסרטן. המחקר שהשתתפתי בו הציל את חיי והיום אני גאה לומר שאני בריאה לחלוטין, בריאה ומאושרת.

NO COMMENTS

LEAVE A REPLY