עשרות שנים לפני שהאלוף (במיל’) חיים ארז מונה להיות אלוף פיקוד הדרום, הוא נדד בין מדינות ויבשות במסע הישרדות יוצא דופן בתקופת מלחמת העולם השנייה # דוד חרמץ שמע ממנו כיצד נותר לבדו בעולם בגיל 6 ומצא מקלט בבית יתומים נוצרי; הגיע לטהרן עם צבא השחרור הפולני ומשם עלה לארץ עם קבוצת ילדי טהרן # שנים אחר כך, כשאמו, בסיועו של בן-גוריון, איתרה אותו היא כמעט ויתרה עליו, כי לא האמינה שהוא אכן בנה

“נולדתי ב-1935 למשפחה אמידה, שהתגוררה בוורשה. להוריי, דוד ופרידה,  הייתה חנות פרוות יוקרתית ולהוריהם תחנת קמח ובית חרושת לצביעת בדים. כך שכסף התחתן עם כסף. הייתי בן יחיד והייתה לי מטפלת אישית. חייתי חיי תפנוקים עטוף ומוגן מכל צד”, אומר האלוף (במיל’) חיים ארז (86), המתגורר כיום בקריית אונו. 

ארז, ששמו היה אז הניק רוזנברג, נולד למשפחה הנכונה ובמקום הנכון, אבל בוודאי שלא בתקופה הנכונה – ערב מלחמת העולם השנייה. 

“חרות בזכרוני”, הוא משחזר, “איך עוד לפני שמלאו לי ארבע שנים, בספטמבר 1939, יצאתי עם מרתה, המטפלת שלי, לטיול בפארק ופתאום מטוסים גרמניים הפציצו את האזור כולו. לאחר ההפצצה רצנו הביתה. הסוסים המתים ששכבו בכבישים עשו עליי רושם גדול. אחר כך נודע לי שהכלב של השכנים, שהייתי קשור אליו מאוד, נהרג אף הוא. זה היה האֶבל הראשון שלי בחיים. בכיתי ללא ההפסקה”. 

חודש מאוחר יותר כבשו הגרמנים את פולין. גם אירוע זה נחרת בזכרונו של הילד היהודי-הפולני הקטן. 

“לאחר הכיבוש ערך הצבא הגרמני מצעד צבאי, כשעל בימת הכבוד התארח הפיהרר, אדולף היטלר”, ממשיך ארז. “אבא שלי לקח אותי לאותה צעדה. ישבתי על הכתפיים שלו והתפעלתי ממה שראיתי: צעידה מרשימה, מדים מרהיבים וכפפות לבנות. ברקע הושמעו שירי מארש גרמניים. הייתי מרותק לטנקים הגרמניים ועליהם צלב הקרס, שרמסו את כבישי האספלט של רחובות ורשה. המצעד הזה השאיר את חותמו עליי במשך שנים רבות”. 

25 שנה בדיוק מאוחר יותר נסגר מעגל אצל רוזנברג-ארז. 

“בסוף 1964 נבחרתי להיות במשלחת של קציני שריון שיצאה לגרמניה, כדי ללמוד על טנק הפטון שישראל רכשה אז ממדינה זו”, אומר ארז. “בבוקר אני מתעורר ולא מאמין למשמיע אוזניי: בכריזה של הבסיס אני שומע צלילים שמחזירים אותי 25 שנה אחורה: אותו מארש ששמעתי לראשונה בוורשה במצעד הצבא הגרמני. אני רץ לחלון וגם הפעם אני רואה חיילים גרמנים צועדים למופת, כשברקע צלילי אותו מארש. 

“הייתי צריך כמה דקות כדי להתאושש מההפתעה ואז התארגנתי ליציאה. לאחר שהתלבשתי, פתחתי את הדלת כדי לאסוף משם את המגפיים שלי. המגפיים, שהשארתי אותם ערב קודם לכן מלאי בוץ, היו מצוחצחים ומבריקים. זו הייתה מכת החשמל השנייה שלי באותן דקות: אני, הילד היהודי הקטן מוורשה, מגיע לבסיס צבאי גרמני כאורח וכשאני ישן חייל גרמני מצחצח את המגפיים שלי. מי היה מאמין?”

ובחזרה למשפחת רוזנברג בספטמבר 39′: “מיד לאחר הכיבוש הגרמני עוד לא היה איום על חיי היהודים, אבל כבר החלו להצר את צעדיהם. החנות של ההורים שלי המשיכה לפעול. ואימא שלי, שהייתה אישה חזקה ומאוד סמכותית, ידעה לעמוד על זכויותיה. יום אחד נכנסה לחנות פולנייה, שהייתה לקוחה קבועה מהמעמד הגבוה. היא בחרה פרווה יקרה במיוחד והחלה ללכת לכיוון דלת היציאה. ‘רק רגע’, קראה לה אימא שלי תוך שהיא ממהרת לסגור ולנעול את דלת היציאה, ‘את עוד לא שילמת לי’. והאישה הפולניה משיבה בחוצפה: ‘וגם אין לי כוונה לשלם. בעלי מקורב מאוד לקצונה הגרמנית וכבר לא משלמים ליהודים’. אימא שלחה את אחיה, שהיה אף הוא בחנות, לקרוא לחייל גרמני. כשזה הגיע שאלה אותו אם יש היתר כזה. לא, הוא ענה במבוכה. הגבירה הפולנייה נאלצה לשלם בבושת פנים. 

“המקרה הזה חיזק את תחושתה של אמי שיהיה אפשר להסתדר גם בתנאים החדשים. אלא שברחוב היה ניתן לראות את הגרמנים מתעללים ביהודים עם חזות חרדית. הוריי, שהיו חילונים ומודרנים, לא נראו כמותם. ועדיין המראות האלה הכבידו עליהם מאוד, ובעיקר – בישרו רעות. נקודת השבירה שלהם הייתה ביקור של מכרה אצלם בחנות. בארבע עיניים אמרה המכרה הפולנייה לאמי שבקרוב היחס ליהודים יורע – רכושם יולאם ורבים מהם ימותו. היא המליצה לאמי שתברח עם אבא שלי והציעה גם, שאימא שלי תשאיר אותי זמנית אצלה, כדי שלא אכביד על מנוסתם.  באותו רגע גמלה ההחלטה אצל אמי שהם יעברו לשטח שבשליטת הרוסים, לביאליסטוק, מקום בו מתגוררים חלק מבני משפחתנו”.

עד לאירוע שחוויתי בגיל 4 גדלתי כמו ילד תנובה – מפונק ומוגן. ארז בסלון ביתו (צילום: דוד חרמץ)
עד לאירוע שחוויתי בגיל 4 גדלתי כמו ילד תנובה – מפונק ומוגן. ארז בסלון ביתו (צילום: דוד חרמץ)

                                         #  #  #

פרידה, אמו של ארז, החליטה שהמעבר לשטח הרוסי ייעשה בשני שלבים: בתחילה יעבור לשם דוד, בעלה, ולאחר שהוא יתארגן, היא תיקח את בנה הקטן ותחבור אליו. 

“ואמנם”, ממשיך ארז, “כמה שבועות לאחר שאבא נסע לשם הגיע ממנו מכתב שהכל ערוך ומוכן לקליטתנו. אין לי מושג איך הדואר בין מדינות עבד אז, אבל עובדה שזה קרה. סבא שלי, אבא של אמי, ניסה למנוע ממנה את הנסיעה, אבל אימא, כהרגלה, הייתה נחושה, עקשנית ומעשית. 

“היא העמיסה מזון ופרוות על עגלה, הצטיידה בכסף. בנוסף, היא קיבלה מאביה צידה לדרך – שקית גדושה ביהלומים, לצורכי הישרדות ומתן שוחד. יהלומים אלה, אגב, שימשו אותה לאורך כל שנות המלחמה; והאחרונים שבהם סייעו לה גם לרכוש בית כשעלתה ארצה. 

“בגבול שבין פולין לרוסיה היה מתחם שרוחבו היה כמאה מטרים ומשני צדיו שני שערים: פולני ורוסי. כשהגענו השער הפולני נפתח עבורנו, אבל השער הרוסי היה חסום. הרוסים מנעו את כניסת הפליטים מפולין. במקום התגודדו בני אדם רבים. החודש היה נובמבר. קור כלבים. שלגים. בכל בוקר היו כאלה שלא קמו משנתם, קפאו למוות. בעיקר ילדים. למרות שאנחנו היינו לבושים היטב, אימא הבינה שכך זה לא יכול להימשך והחליטה לעשות מעשה”.  

בוקר אחד, ב-11 בנובמבר, היא העירה אותו מוקדם והזכירה לו שהיום יום ההולדת שלו. 4 שנים מלאו לו באותו יום. משימה גדולה ומפחידה הטילה עליו אמו לכבוד יומו הגדול. 

היא מִלאה את כיסיו באוכל ובשוקולד. רשמה פתק, ועליו פרטי הילד, שם אביו, עיר מגוריו ורחוב מגוריו והוסיפה הבטחה שמי שיסייע לו יתוגמל בעין יפה. את הפתק הזה היא קשרה לשרשרת ששמה על צווארו, ואמרה לו: “הניק, אני עומדת להעביר אותך את הגדר. אני רוצה שתלך לחפש את אבא. את קוביית השוקולד האחרונה שלך תשמור עבורו. כשתפגוש מישהו, תראה לו את הפתק שבשרשרת. רשום בו השם של אבא והמקום בו הוא נמצא. והכי חשוב: כשאני אעביר אותך את הגדר, תרוץ הכי מהר שאתה יכול. גם אם יצעקו לך לעצור; גם אם תשמע יריות. אתה לא פוחד נכון?” 

לאחר שבנה השיב שהוא לא פוחד היא חיבקה אותו, נצמדה עם ילד-יום-ההולדת לגדר וברגע שזיהתה הזדמנות שהשומרים לא מבחינים, הרימה במעט את הגדר התלתלית, וזירזה את הניק לזחול, לעבור, ולפתוח בריצה בשדה השלג הבתולי. 

פתאום הבחין אחד השומרים בדמות הילד המתרחקת. “יופטפויומט”, הוא צעק קללה לעברו. הניק, במצוות אמו, התעלם ורק הגביר את ריצתו, עד שנעלם מהאופק. ואילו השומר, שבידו היה נשק, העדיף לכוון אותו על אמו של הילד, תוך שהוא מורה לה להתרחק ולסגת מקו הגדר. 

הקללה הרוסית הזו תעזור מאוד בהמשך העלילה לצורך איחוד המשפחה. מיד נגיע לכך, אלא שעוד קודם לכן הטרידה אותי מחשבה קשה, אותה החלטתי לחלוק עם גיבור הסיפור. 

אתה יודע, אמרתי למארח שלי, ההתנהלות של אמך מזכירה לי סיפורים על אימא שנמצאת עם הילד שלה בדירה בקומה גבוהה שעולה בלהבות ומחליטה ברגע של אין-לי-יותר-מה-להפסיד, לזרוק אותו מהחלון, בתקווה שמישהו יתפוס אותו, כי השהות בבית תגזור עליו מוות בטוח. פה המציאות הייתה לכאורה קצת שונה. הסיכון שבזריקת הילד היה גדול יותר מהסיכון של להישאר באותו מתחם. איך אתה מסביר את זה? 

“אין לי תשובה מנומקת לשאלה הזו”, ענה ארז. “אני מניח שהיא עשתה זאת גם משום שהיה חשש לחיי; אולי לא לקפוא מקור, כי הייתי מרופד בפרוות, אבל האוכל התחיל להסתיים. וגם כי אולי היו סכנות אחרות, שאני לא יכול למנות  אותן כעת. דבר שני – באינטואיציה האימהית שלה היא סמכה עליי שאסתדר, למרות שהייתי אז רק בן ארבע. במבחן התוצאה היא צדקה”. 

תגיד, אני ממשיך, אימא אמרה לך לפני ששלחה אותך מעבר לגבול, שאם אתה לא תעשה את זה אתה עלול למות? 

“לא”, הוא עונה. “המניע שלי לשתף פעולה היה הרצון החזק מאוד שהיה בי לפגוש את אבי, אותו לא ראיתי זמן רב. בדיעבד אני מבין שעד לאותו רגע חייתי חיים של ‘ילד תנובה’, כמו שכינו את זה פעם – ילד תפנוקים. והרגע הזה האיץ את הבגרות שלי”. 

וכנראה שגם את מידת התעוזה. וכנראה שגם את הנכונות ליטול סיכונים. 

עוד לפני המשכה של אותה עלילה מדהימה, אין צל של ספק שאירוע כזה אמור להשפיע השפעה ממשית בהמשך חייו של אותו ילד. מאותו רגע בשיחה בינינו הייתי דרוך למצוא ביטוי אחד לפחות שאירוע זה הטביע את חותמו על חייו, של מי שהפך ברבות הימים לאחד המפקדים הבכירים ביותר בצה”ל. 

                                                 #  #  #

17 שנה חלפו. 1956 – מבצע קדש. חיים ארז מ”פ צעיר ונערך לטבילת האש הראשונה בחייו. המשימה שהוטלה עליהם – כיבוש מוצב מצרי בגבול הרצועה. המ”פ הירוק חש ביטחון הרבה בזכות העובדה שהסמג”ד, רס”ן יהודה גביש איש ההגנה והפלמ”ח במלחמת השחרור, הלך לפניו. אבל כשני ק”מ מהיעד נפגע גביש מכדור ופונה לאחור. האחריות על הכוח הוטלה על כתפיו של ארז. 

כשהגיע הכוח ליעדו הבחין ארז שבשטח שבין הגדר למוצב יש שדה מוקשים. הנוהל להתגבר על כך התבסס על שיטה שהגה קצין ההנדסה המיתולוגי של הצנחנים, ירמי בורדונוב, שנפל בפעולת משטרת קלקיליה שלושה שבועות לפני אותה מלחמה: חיבור צינורות בונגלוד אחד לשני, דחיפת הצינור המאורך דרך הגדר לאורך 25 מטר ואז ביצוע פיצוץ מבוקר של המוקשים ברצועת קרקע צרה, שתהווה מעבר בטוח ללוחמים. 

אלא שהפעם, מעשה שטן, השיטה לא עבדה. המוקשים לא התפוצצו. בינתיים תצפיתנים מצרים זיהו את הכוח של ארז ואש נורתה לכיוונם. ארז שכב לפני הגדר, כל הכוח מאחוריו ממתין להחלטתו של המפקד. 

“התלבטות קשה”, אומר ארז. “המציאות הייתה מאוד ברורה: גורל המשימה תלוי עכשיו בשאלה, האם אנחנו מסתערים למרות הכל, או לא”.

בהחלטה של רגע – יש יאמרו מטורפת – נתן ארז פקודה: “קדימה, הסתער אחריי”. הוא קם ממקומו, רמס ברגליו את גדר התלתלית, והתחיל לרוץ בשדה המוקשים. “הרגליים שלי רעדו”, הוא מודה ומתוודה 65 שנה אחרי, “אבל ההחלטה שלי הייתה נחושה יותר מהפחדים”. 

ומה עבר על שאר הלוחמים, אני שואל. “אני לא בטוח כמה מהם ידעו או חשדו שמדובר בשדה מוקשים, אבל רוח הלחימה של כולם הייתה כזו שכולם, פשוט כולם, רצו אחריי”. 

באורח ניסי, אין הגדרה אחרת, שום מוקש לא התפוצץ. “למחרת”, ממשיך ארז, “לאחר שטיהרנו וכבשנו את המוצב, נסע במקום אחד הג’יפים שלנו והפעיל מוקש. מה ההסבר לכך? כנראה שהמוקשים היו שם זמן רב ומעטה עבה של חול מנע ממשקל אדם לסגור מעגל ולהפעיל אותם; מה שלא מנע ממשקל של רכב”. 

ארז לא מתקומם או מסתייג, כשאני מנסה לקשור בין ‘ריצת המוות’ שעשה בגיל 4 לריצת המוות בשדה המוקשים, אבל מוסיף אנקדוטה, אם אפשר לקרוא לזה כך, שגם לה יש כנראה קשר לאותו אירוע מכונן; ובעיקר לחלק בו הוא צעד שעות לבדו לאחר שנפרד מאמו, שנותרה בגדר הגבול.  

“שנים רבות, לאורך הילדוּת והנערוּת וגם שכבר שירתי בצבא שנים ארוכות – אולי גם כשהייתי אלוף פיקוד – היה לי חלום קבוע, שחזר על עצמו בגרסאות שונות”, משתף ארז. “ובחלומי אני הולך לאיבוד. לא מוצא את עצמי. וכל חלום מתרחש במקום אחר: פעם בעיר, פעם בשדה; פעם בשטח בנוי, פעם באזור כפרי. ויש לי תחושה שהייתי פה, אבל אני לא ממש זוכר את המשך הדרך. וזה מרגיז אותי – איך אני לא יודע את המשך הדרך? אני הרי יודע איך להוביל ולנווט. אז איך עכשיו אני לא יכול לעשות את זה?”

ובחזרה להניק בן ה-4, שרץ במצוות אמו כל עוד נפשו בו, תוך שהוא מתעלם מהוראתו וקללתו של השומר הרוסי. 

“המסע שלי לקח שעות רבות. לפי מיקום הכפר שהגעתי אליו, אולי אפילו שמונה שעות. כשהגעתי לכפר הראשון שנתקלתי בו, אחת הכפריות שם שמעה אותי בוכה ויצאה מביתה להבין את המתרחש. היא ראתה וקראה את הפתק שהיה צמוד לשרשרת שענדתי וסימנה לי להיכנס הביתה. נפלתי לידיים טובות. היא נתנה לי לאכול ולשתות והציעה לי מיטה לישון”. 

למחרת בבוקר היא עלתה איתו לרכבת לביאליסטוק, שם התגורר, כאמור, אביו. 

“כשהגענו לעיר הגדולה, ירדנו מהרכבת ושוטטנו בעיר, במטרה למצוא את אבי – כזכור, בפתק היה רשום רק שם הרחוב בו התגורר – לפתע זיהה אותי דוד שלי. ההפתעה הייתה גדולה. אני זוכר את אבא שלי בוכה ובוכה. אני ילד ממושמע, ולכן כמובן שלא שכחתי לכבד אותו בקוביית השוקולד האחרונה ששמרתי לו, כהוראתה של אמי… 

“בהמשך, אבא שכר מבריחים, מאכערים, ושלח אותם להביא את אימא שלי. מה שסייע לשער היכן היא נמצאת הייתה הקללה ברוסית, שקילל אותי השומר ממנו ברחתי”. 

שמונה ימים שהתה פרידה ללא בנה במתחם שבין הגבולות. ובכל אותה עת נשמתה כמעט פרחה. לא היה לה בדל של מושג מה עלה בגורלו. בתום תקופה זו שמעה לפתע את שמה בכריזה של הרמקול והבינה שהבן הגיע לאביו, שפועל ברגעים אלה ממש להביא גם אותה. 

לאחר מסע מפרך של ארבע ימים זכתה האם לראות שוב את בנה בביאליסטוק. האישה הקשוחה, שמיעטה לבכות, הרשתה לעצמה הפעם להתפרק לגמרי. 

                                         #  #  #

משפחת רוזנברג לא הייתה היחידה שהיגרה מפולין למרכז היהודי הגדול שבביאליסטוק. רבבות יהודים אחרים עשו זאת. למרבה הצער, עדות שכתב לימים אחד בשם יוסף ברודצקי לא מעניקה ציון גבוה של סולידריות יהודית וערבות הדדית לבני קהילה זו באותה עת: “תושביה היהודים של העיר לא התלהבו לעזור לפליטים שהגיעו מפולין. רובם חששו מהתנכלות של השלטונות הסובייטיים והתלוננו על התגברות הגניבות מהבתים, לאחר הגעת עשרות אלפי הפליטים היהודים”. 

גם אם כסף לא קונה הכל בחיים, את היכולת לשכור דירה טובה – הוא בהחלט מאפשר. וזה מה שאכן עלה בגורלם הטוב של דוד, פרידה והניק הקטן, בחייהם החדשים בביאליסטוק.   

אלא שדירה נאה לא תמיד מספיקה. מקבץ דברים, כך אני למד מארז, גרמו להוריו למחשבה שאולי כדאי להם לחזור לוורשה: “המהגרים החדשים התבקשו לוותר על אזרחותם הפולנית והם לא רצו לעשות זאת”, מונה הבן את השיקולים. “בנוסף, ממכתבים שהגיעו ממשפחותיהם שנותרו בוורשה, הם הבינו שהחיים שם פחות או יותר נסבלים. יהודים לא הוצאו עדיין להורג וגם המחשבה לרכז אותם בגטו בוטלה לפי שעה. גם החיים חסרי המעש בביאליסטוק תִסכלו אותם; עד שלבסוף הם החליטו לחזור על אותו נוהל: אבא ייצא ראשון ואנחנו נגיע חזרה לוורשה בעקבותיו”. 

אלא שהפעם אֵלת המזל לא עמדה לצידם. דוד רוזנברג שיצא מרוסיה לפולין, לא הגיע מעולם חזרה לביתו שבוורשה. לימים נודע להם שהוא נתפס, הוגלה לסיביר ושם מצא את מותו כתוצאה ממחלה.   

צרה רדפה צרה. כעת החליט השלטון הסובייטי להגלות את כל המהגרים הפולנים החדשים להתיישבות חדשה, הרחק מהעין – לסיביר. 

היהודים רוכזו בתחנת הרכבת לקראת יציאתם למסע. אלא שפרידה החליטה שהיא לסיביר לא נוסעת בידיים ריקות. “אימא הלכה לחנות גדולה וקנתה כמויות ענק של נקניקים ושוקולדים. את המזון הזה העמיסה יחד עם פרוות, ספה וכמה רהיטים על רכב ששכרה והביאה את כל הכבודה הזו לתחנת הרכבת, שם שהו היהודים. לא אשכח איך היהודים שראו את כל הציוד הזה מחאו לה כפיים מהתלהבות ופירגון. 

“בין היהודים שהמתינו למסע לסיביר ברכבת היה גם רופא, שאמי הכירה והייתה מיודדת איתו. אותו רופא קיבל קרון רכבת מיוחד עבורו ועבור משפחתו והזמין את אימא שלי ואותי שנצטרף אליו – שם גם שמנו את כל הציוד והמזון הרב”. 

המסע ברכבת נמשך חודש ימים. במושבה החדשה בסיביר השתבצה פרידה בתפקיד עוזרת הרופא במרפאה. 

כשנה לאחר מכן, בעקבות הפלישה הגרמנית לחלק משטחה של בריה”מ,  נחתם הסכם בין יוזף סטאלין, שליט בריה”מ, ובין וולדיסלב שיקורסקי, ראש ממשלת פולין הגולה שישבה בלונדון. כתוצאה מהסכם זה השתנה יחס הקומוניסטים ליהודים, שהיגרו מפולין לשטחה. כעת, לאחר שלא ראו בהם גורם עוין, התאפשר ליהודים לעזוב את המושבות בסיביר אליהן הם הוגלו. 

פרידה החליטה שהיא עוברת עם בנה, למקום רחוק ככל האפשר מהמלחמה ומהנאצים. היעד היה בוכרה. שם מצאה עבודה כאחות במרפאה. יום אחד היא קנתה בהזדמנות 12 בקבוקי ספירט במחיר אטרקטיבי. לרוע מזלה היא נתפסה והואשמה בהברחה לא חוקית. פרידה הועמדה למשפט.  

“את המשפט הזה אני זוכר היטב”, משחזר ארז. “לאימא לא היה היכן להשאיר אותי במהלך הדיונים, אז באתי איתה לבית המשפט. ראיתי ושמעתי הכל. כולל ביום הנורא, בו פסקו את גזר דינה. הייתי אז בן שש. ולמרות שהייתי ילד קטן שמתי לב גם לדברים קטנים. אני זוכר את השופטת במדי הצבא האדום נועצת מבט זועף באימא שלי,  כשהיא מנחיתה על ראשה את העונש הכבד – 10 שנות מאסר על הברחת כמה ליטרים של ספירט. אימא חיבקה אותי בכל כוחה ואמרה לי ‘תישאר חזק’. רגע לפני ששני אנשי צבא דחפו אותה ממני, עוד הספקתי לשאול אותה: אימא, 10 שנים זה הרבה זמן? שאלה שלא קיבלתי עליה מענה. 

“אבל אימא – אישה חזקה ולוחמת בכל תנאי ובכל מצב – לא נשברה. המשימה שלה בכלא הייתה לטרטר את המערכת המשפטית במכתבים בלתי פוסקים על העוול שנגרם לה ועל העונש הלא מידתי. לקח זמן, אבל בסוף הערעור שלה התקבל”. אלא שעד שזה קרה, מכּר יהודי של פרידה הכניס את הילד, שנותר לבדו בעולם, לבית יתומים מקומי. 

“טווח הגילאים שם היה מ-6 עד 17. הייתי בקבוצת הילדים הצעירה ביותר. היה זה בית יתומים נוצרי, שקשור לכנסייה ולכן התפילות היו חלק משמעותי מסדר היום. התרגלתי לכרוע ברך מדי בוקר וערב בפני הדמות הערומה למחצה, שהייתה מחוברת במסמרים ללוח עץ גדול. ג’יזס הפך לדמות הדתית המשמעותית של חיינו. ולמרות זאת, ילדים יהודים, שהיו מבוגרים ממני, הדריכו אותי איך ללעוג ‘בתחכום’ במהלך אותן תפילות. עד היום אני זוכר את מילות התפילה הנוצרית המקוריות, שעברו עיבוד יידישאי בידי אותם ילדים בעלי פז”ם במקום: ‘אויצה סיינה, קצקה מרייה, שמיינע קאדוחעס קישמיר מאיינע תוחעס…’ (מרייה הברווז, שמנה כמו קדחת, נשקי לי את הישבן). 

                                         #  #  #

באחד הימים הופיעו במקום קציני צבא. היו אלה קצינים בצבא אנדרס הפולני. על פי ההסכם עם הקומוניסטים, היתומים הפולנים היו אמורים לעבור לידיים של צבא אנדרס, שהוקם בעקבות הפלישה הגרמנית ע”י הגנרל הפולני ולדיסלב אנדרס. אלפי ילדים יהודים הגיעו בעזרת צבא זה לטהרן ושם הועברו לידיה של הסוכנות היהודית. ומכאן השם שניתן להם “ילדי טהרן”. היעד של הסוכנות היה להעלות אותם ארצה. הניק רוזנברג, שבארץ ישתנה שמו לחיים ארז, היה אחד מהם. 

ארז נשלח לנהלל, שם אומץ על-ידי משפחת צבי וצפורה שניפר. שלוש בנות היו במשפחה זו וארז היה לילד הרביעי ולבן הראשון. וכשמדובר במשפחה מושבניקית באמצע המאה הקודמת, אין לזלזל בתוספת המשמעותית הזו, וכן גם המגדרית, לאותה משפחה. “בנהלל כל חבר קיבל 100 דונם”, אומר ארז. “רבע מהשטח היה צמוד לבית והשאר מפוזר בכל רחבי שטחי המושב. אבי המאמץ, צבי, היה בעל תושייה ויוזמה והמשק המשגשג שלו כלל פרדס, מטעי תפוחי עץ ואגסים, גידולי שדה, רפת ולול”. 

ידי ארז היו אם כך מלאי עבודה. הוא לא זוכר את העבודה שָם כדבר מעיק – “להפך: בקטע טוב”, הוא מדגיש. עבור ארז החיים במושב היו פיצוי הולם על כל מה שעבר, ועל כל מה שלא עבר – היעדר הילדות הנורמלית. כאן הוא נקלט והשתלב באופן מיטבי בחברת הילדים. אם כי נראה, שהצורך שלו להוכיח עצמו כמי שאינו נופל מילדי העמק הצברים – אלה שנאמר עליהם שהם ‘משתינים שמן זית זך’, כלשונו הציורית של גיבור כתבה זו – תסס וביעבע בו כל הזמן. 

“אני זוכר שבכיתה ג’ יזמתי מבחן אומץ”, הוא נזכר. “מול בית הספר הייתה הפָּרייה, בה רוכזו פרים גדולים במיוחד, חזקים ואיכותיים לצורכי הפרייה. יום אחד החלטתי לטפס על הגדר שמקיפה את הפרייה, נופפתי בידי, שהיה בה עשב טרי, וכשהגיע אחד הפרים לטעום ממנו קפצתי על גבו ודהרתי עליו. רק מתי מעט מילדי הכיתה העזו לעשות זאת בעקבותיי”. 

בגיל מבוגר יותר, כנער, הוא גם זכה להשתתף בפעולת גניבת רכבו של מפקד בסיס חיל האוויר רמת דוד, הממוקם סמוך לנהלל, הלוא הוא עזר ויצמן.  

“משה דיין היה כידוע איש נהלל. עייזר היה גיסו ומשום כך התארח הרבה ואף לן בביתו של דיין. אני זוכר שבליל שבת אחד הצלחנו לשים ידינו על מפתח מכונית הפליימות הגדולה של מפקד הטייסת עזר ויצמן. ‘שאלנו’ את הרכב ונסענו בו לטייל בין חיפה לעפולה. כשהחזרנו את המכונית מאוחר בלילה, ישב ויצמן ליד הבית של דיין וחיכה לנו. ‘חבר’ה, בפעם הבאה תבקשו’, נזף בנו”. 

וזו הייתה אולי ה’נזיפה’ הרכה, המעודנת ואפילו החינוכית ביותר, שיצאה אי פעם מפיו של עזר ויצמן, שהיה ידוע בלשונו המשוחררת, שלא לומר האימפולסיבית. 

אגב אותו בסיס חיל האוויר: ערב סיום המנדט הבריטי, הגיעו מטוסים מצריים לעמק יזרעאל במטרה להפציץ ולקרקע את המטוסים שברמת דוד. המצרים חשבו שהבריטים כבר עזבו והותירו את המטוסים שלהם, שלל בידי הצבא הישראלי שהחל להתגבש. אלא שטייסים בריטים העלו מיד לאוויר כמה מטוסי קרב, שהפילו ארבעה מטוסים מצריים. וכל זה קרה אל מול עיני הנער חיים ארז, שחרש אז עם מחרשה ערבית בשדה סמוך, שהיה בבעלות משפחתו המאמצת. 

“אחת הפצצות שהפילו המצרים”, משחזר ארז, “נפלה עשרות מטרים ממני. הסוסה ברחה כל עוד נפשה בה ואני התחפרתי כמיטב יכולתי בתלם שזה עתה חרשתי. זו הייתה ההפצצה האווירית הראשונה שחוויתי, מאז שהייתי קצת פחות מגיל 4 וצעדתי ברחובות ורשה עם המטפלת שלי, כשהגרמנים הפציצו לפתע את העיר. רק שהפעם זה קרה בארץ ישראל, ממש רגע לפני עצמאות מדינת היהודים”.  

אלא שעל אדמת נהלל סגר ארז מעגל הרבה-הרבה יותר משמעותי – חיבור מחודש עם אמו.לשם כך בואו נחזור כמה שנים אחורה. 

                                         #  #  #

פרידה, אמו של ארז – אליה כבר התוודענו כאישה לוחמת שאינה מרימה ידיים גם במצבים שנראים אבודים – ניסתה בכל דרך להתחקות אחרי גורל בנה היחיד: מכתבים לצלב האדום ולכל סוכנויות הסעד הבינלאומית – אך לשווא. 

בשנת 1943 שיקמה את חייה ונישאה בשנית לשלמה דמבוסקי.     

לאחר כיבוש גרמניה עברו פרידה ושלמה להתגורר במחנה עקורים בארץ זו. שם יזם דמבוסקי, שהיה איש ניהול טקסטיל, הקמת מפעל מדים לצבא האמריקני; הצבא ששלט אז על אותו מחנה. בעלה החדש של פרידה קנה את עולמו בקרב הבוסים החדשים ואלה הציעו לו את עזרתם בהגירה לארה”ב, לצורך הקמת מפעל לטקסטיל לטובת הצבא האמריקני. 

פרידה צידדה ברעיון ושלמה חשב שעדיפה העלייה לארץ. עוד הם מתחבטים בהצעה, התרגשות נפלה יום אחד על תושבי המחנה היהודים: מנהיג היהודים, דוד בן-גוריון, עמד להגיע לביקור. 

בתוקף תפקידו כמנהל המפעל המקומי התבקש דמבוסקי לארח בצריף בו התגורר את האורח הנכבד. 

“במהלך הביקור”, משתף ארז, “שאל בן-גוריון את אימא שלי: ‘איך אישה יפה כמוך עצובה כל כך?’. אימא ניצלה את ההזדמנות וסיפרה לו על כך שנעלמתי מחייה בזמן שהותה בכלא ומאז נעלמו עקבותיי, ויש סיכוי שהגעתי בדרך לא דרך לארץ ישראל. 

“בן-גוריון שמע בהתרגשות מאימא שלי שיש לה כוונה להפיק תקליט ובו השירים שאהבתי בילדותי ולהפיץ את התקליט ברחבי אירופה ובארץ ישראל, בתקווה שאולי אשמע את התקליט הזה ואצור איתה קשר. בן-גוריון רשם לעצמו את הפרטים שלי – והביקור הסתיים”. 

עברו כמה שבועות ומכתב מפתיע הגיע: אחד מעוזריו של בן-גוריון כתב לפרידה שאיתר את בנה במושב בארץ ישראל. “למכתב צורפה תמונה של נער שזוף עם שיער חום”, ממשיך לגולל ארז את הסיפור הנוגע ללב. “למראה התמונה אימא שלי הגיבה באכזבה קשה. ‘זה לא הבן שלי. הבן שלי הוא בלונדיני ובהיר'”. 

והיה זה בעלה שהפעיל עליה לחץ שיסעו בכל זאת לארץ לבדוק את הנושא מקרוב. כי אחרת לא תוכל לסלוח לעצמה על כך כל ימי חייה. פרידה התרצתה. 

רק 12 ימים לאחר שפרידה ושלמה ירדו מהאנייה, שהביאה אותם לחיפה, הם נסעו לנהלל; אולי בגלל החשש להתאכזב. כך או אחרת, הם לא עשו זאת לפני שרכשו עבורם דירה נאה בשכונה הארמנית שבעיר הנמל הצפונית. 

כשהגיעו למשפחת שניפר בנהלל נוצרה סיטואציה לא נעימה. “אימא התקשתה לראות בי את הילד שלה. ואני מצידי, מעבר לזה שכמעט ולא דיברתי אז יידיש, רוסית או פולנית, לא הרגשתי כלפיה שום רגש. אהבתי רק את השוקולד והממתקים שהביאה. המועקה הייתה גדולה. אימא, כך אמרה לי לימים, חשבה להתנצל בפני צפורה, אמי החורגת, לעזוב את המקום ולחזור לחיפה. הייתה זו צפורה ששכנעה אותה להישאר ולעשות אצלם את הלילה. כי אולי מחר בבוקר ההרגשה תהיה טובה יותר”. 

והלילה הזה הציל את כל סיפור איחוד האם ובנה.“בלילה אימא נזכרה שהייתה לי צלקת במעלה יד שמאל. היא החליטה ללכת לחדרי בשקט. בעודי ישן היא הפשילה את שרוול הפיג’מה וזיהתה את הצלקת. בעיניה עלו דמעות. ‘זה הילד שלי’, היא לחשה בהתרגשות לבעלה כשחזרה למיטה. החיפוש ארוך השנים וחוצה היבשות הגיע לסיומו.

 

NO COMMENTS

LEAVE A REPLY