המסע שלי התחיל לפני 15 שנים, כאשר הרגשתי שמשהו אינו כשורה בראייה שלי. בבדיקה בעקבות זאת התגלה בעיני גידול מלנומה. מלנומה של העין, שהיא הרבה יותר אלימה ממלנומה של העור וגם הביאה עמה בשורה עבורי – שהטיפול שאצטרך לעבור סיכויו להצלחה 50% בלבד. ובין כה וכה העין לא תחזור. וכך, עם ההחלטה שלא לטפל ופשוט להוציא את העין, החל גם המסע שלי שנמשך עד לכתיבת שורות אלה. אני שמסעות הן חלק מחיי כדוקטור לביולוגיה ימית ומורה דרך עם גיטרה המוביל מטיילים דרך שירים, הייתי צריך לצאת בעצמי למסע עבר הלא נודע.
לפני 15 שנים, אז בן 49, אב וסב מקריית טבעון, שצריך להסתגל למצב החדש, למדתי, כי מבחינת הסטטיסטיקה, הסיכוי להתפשטות גרורות לאחר עקירת מגיע כמעט לאפס אחרי 10 שנים. אלא שסטטיסטיקה לעתים מתעתעת. ולמרות שנהגתי לציין כל בדיקה תקופתית שגילו שאני נקי, ידעתי גם שהסיכון עלול להיות מעבר לפינה. את הביקורת של השנה העשירית חגגנו כבר עם בקבוק יין. אלא שאז, בבדיקה שגרתית לאחר 10 וחצי שנים, כשאני בן 61, התאים הסרטניים התעוררו משנתם והתגלו אצלי בכבד. הגרורות חזרו ואיתן החזרה לטיפולים, הפעם קשים הרבה יותר.
את המסע הזה, שכלל מעברים בין בתי חולים, טיפולים קשים שמיצו את עצמם, חיפוש אחרי פתרונות טיפוליים אחרים, אי התאמה לטיפולים מסוימים, מלחמות ביורוקרטיה וכהנה אתגרים, יכול להיות שיש מטופלים אחרים שמכירים. אלא שבמהלך הדרך המסע שלי קיבל תפנית ממקור לא צפוי, כזה שלא הייתי מודע לקיומו ובזכות זוגתי זה נראה אחרת לגמרי. צריך להבין, כשאדם מגיע למצב כזה, של מחלה כזו, אוזל לו הכוח לטפל בכל מה שצריך לטפל. הוא חלש פיזית, כמו גם נפשית. אלא שאני זכיתי בבת זוג, "בולדוזרית" רצינית, שהחליטה לקחת על עצמה את הכול, טיפלה בכל, וגם הגיעה יום אחד עם פתרון נוסף עבורי מקופת החולים. פתרון ששמו צבר רפואה.
את השירות של צבר רפואה קיבלתי בהוספיס בית, שהמשמעות שלו עבורי היא מאוד חשובה. ולא רק עבורי אלא גם עבור המשפחה שלנו כולה. עבורי, כנכה 100%, היושב בכורסא רוב היום ומוגבל מאוד בהליכה, זה השקט הנפשי של הטיפול הרפואי שאני מקבל הביתה. אין לי אפילו הכוח הפיזי לבצע פעולות פשוטות של הגעה לקופת החולים והם נמצאים שם עבורי בכל רגע. עבור זוגתי, זו כתובת להתייעצות, בכל שצריך ועם כל הצוות המטפל בנו – הרופא, האחות והעובדת הסוציאלית. התחושה שיש עם מי להתייעץ, שיש מי שמלווה ושיש מי שנמצא שם במשברים, כל אלו מביאים לכולנו לשקט נפשי.
אני בן 64 כיום, ומאז ומעולם הייתי אדם מאוד ריאלי מטבעי. מחשבות על היום בו "אחזיר ציוד" נמצאות שם ולא בהיחבא. אתה מוצא את עצמך עושה סידורים אחרונים, מסדר סיסמאות למחשב, חשבונות, מכין את הכול לימים אחרונים. אתה דואג גם לסגור מעגלים, לא להשאיר קצוות פתוחים וגם תוהה מה יקרה אם יגיעו ימים שלא אוכל להילחם יותר, שהגוף יגיד די. המחשבות האלה יכולות להיות מאוד אישיות אבל זה גם נעשה עם האחרים במשפחה. לא תמיד זה נעשה לבד. עכשיו, זה נעשה גם בצורה מקצועית, עם הצוות שנמצא שם לא רק בשביל הטיפול או העצה הרפואית אלא לכל התהליך, מההכנה, דרך ליווי בכל שלב. וכל זה לצד אופטימיות, תקוה ועידוד, החשובים כל כך להתמודדות עם המחלה.
הכותב הוא ד"ר איתי פלאות, המטופל בהוספיס בית בשל מחלת סרטן מלנומה
