השתתפתי בשבוע שעבר ביום מפגשים מעורר השראה ותקווה פרי יוזמתו של 'הרבעון הרביעי' תנועת המונים אזרחית כלל ישראלית שצמחה כתגובת נגד לשבר שפוקד אותנו. מתנחלים ואנשי מחאה, חרדים וערבים מגלים שיש פוליטיקה אחרת שאינה מבוססת על שיח של הכנעה וייחוס כוונות רעות ושיכול להיות שאת הפתרון לכאוס הפוליטי ומשבר אי האמון ניתן למצוא בתפיסות של רבני ספרד והמזרח ?
כשכבר חשבתי שכלו כל קיצין וכל שנותר הוא להחתים דרכון ולהמריא מפה דרך דמעה שקופה שמעתי את נאום קצר של ד"ר יואב הלר ומילים כמו 'פוליטיקה של הכנסת אורחים' ו'מחלוקת בונה אמון' הדהדהו לי אינטואיטיבית שמישהו פה מדבר סוף סוף על שורשיי הבעיות של החברה הישראלית.
כך מצאתי את עצמי מגיע ביום חמישי שעבר למלון לא ידוע בחדרה כדי לשמוע את 'הבשורה על פי 'הרבעון הרביעי' . הגיעו 250 אנשים כמוני שחושבים 'שיש לנו עוד סיכוי להינצל'. בשולחן מולי ישב יזם ההיי טק בעז תמיר ממחאת המילואימניקים 'אחים לנשק'. הוא הבריז לחבריו שבאותו בוקר הקימו 'לשכת גיוס' בלב בני ברק הוא מצא עצמו יושב בקבוצת דיון רב גונית שנסובה סביב שאלת השילוב של חרדים באוניברסיטאות ולימודים בהפרדה : "אני לא חושב שצריך לאפשר צמצום של המרחב הליברלי כדי שחרדים יוכלו להשתלב. כי זה אף פעם לא ייגמר שם. בעוד כמה שנים" הוא משער "במילא אנחנו נהיה במיעוט כי הדמוגרפיה תעשה את שלה". מנגד טענה יעל אלחרר, חרדית אקדמאית שישבה מולו "אני ההוכחה לזה שהשילוב מצליח ורק כיתות נפרדות אפשרו את זה. המעבר מכותלי הסמינר ישירות לאקדמיה מורכב לכשעצמו קל וחומר ללימודים מעורבים באוניברסיטה ולכן, צריך לאפשר מעבר הדרגתי. את התואר הראשון שלי למדתי בהפרדה ואת התואר השני בחרתי ללמוד באוניברסיטה ללא הפרדה".
לפני כשנה ארבעה חברים: איש הסייבר אורי הרמן, היועצת הארגונית אלה רינגל, איש התקשורת והפרסום איתן זליגר ויואב הלר מהארגון החברתי 'מעוז' שמפעיל תוכנית יוקרתית שמכשירה רשת של מנהיגים ומנהיגות בחברה הישראלית הבינו שאנחנו על סיפה של 'הסערה המושלמת' שעומדת לפקוד את החברה הישראלית "הרשתות החברתיות, שינויים דמוגרפיים ופערי מעמדות הובילו אותנו בפתחה של שנת ה 75 למשבר אי אמון חריף" מסבירה מנכ"לית התנועה רינגל שמצטטת את הרב יונתן זקס "הרב זקס טען שכאשר חברה מחולקת לרבעים, רבעים ואין רוב דומיננטי היכולת שלנו לייצר סיפור משותף פוחת ואנחנו נמצאים במצב שאי אפשר להביא רעיונות גדולים כי יש אי אמון וניכור והאזרחים כבר לא רוצים לשמוע על פוליטיקה".
עם הניתוח הקודר הזה ישבו ארבעת החברים שכבר עשרים שנים עובדים עם מנהיגים בחברה הישראלית והבינו שאת התובנות שהם אספו צריך להוריד לעם. יו"ר התנועה, יואב הלר היה עיתונאי ועורך כאשר לפני 20 שנים החבר הכי טוב שלו בצבא נהרג כאשר פיקד עליו במילואים "החלטתי לחתוך לעולם החברתי" הוא נזכר. הוא עבד בארגון 'ברנקו וייס', כתב דוקטורט על השואה וחזר לנהל את ארגון 'מעוז' :"אם הייתי עכשיו באולפני הטלויזיה הייתי מביא לשם היסטוריונים ולא משפטנים אלו יוכלו לומר לנו שאנחנו בנקודה קריטית". כהיסטוריון הלר הסתכל על ההיסטוריה היהודית וראה שמעולם לא חצינו את קו 75 – 80 שנות עצמאות (מכאן השם 'הרבעון הרביעי') "יצאנו להרפתקה הזו בדיוק בשנת ה 75 לעצמאותנו שנה שאנחנו מתקשים לחצות".
כשהתחלקנו שוב לקבוצות דיון היינו צריך לענות על השאלות 'מהי בעיית השורש שלנו? ובאיזה אופן אני מהווה חלק מהבעייה ?' יאיר (שם בדוי) בן 27 מאזור המרכז שלומד הנדסה מספר "אני חושב שאני לא מספיק מכיר את חלקי החברה הישראלית ואני מהדהד את המסרים של הבועה שאני חי בה". מתנחל מבוגר מעופרה סיפר במפגש "אני חושב שאנשים כמוני שאחראים על מפעל ההתנחלויות המרשים, פחות מנסים להבין או לקחת אחריות על בעיות שנגרמו כתוצאה מכך".
במהלך יום העיון והמפגשים הסבירו לנוכחים כי "יש שלושה מוקדים של 'מתחי על' בחברה שלנו: המתח בין מסורת לקדמה, בין 'יהודית' ל'דמוקרטית' המתח בין חירויות הפרט ואוטונומיה קהילתית לבין השתייכות לכלל. אנחנו לא רוצים להכריע בניהם אלא לשלב אותם אחד עם השני".
כדי להכריע בשאלות הרות גורל אלו מציעים הלר וחבריו לשנות את התודעה שבה המערכת הפוליטית עובדת כיום "כל אחד רוצה להשיג את המאה אחוז ניצחון שלו ורוצה לראות 'תמונת ניצחון' אבל זוהי פוליטיקה של הכרעה, של משחק סכום אפס".
הלר מסתובב יחד עם נציגים של התנועה בכל הארץ והוא מזדעזע כל פעם מחדש "אני מסתובב בסלונים בכל חלקי הציבור ואני נגנב מזה. אני שואל אנשי שמאל 'מה אנדגיים' שלכם עם כל ההפגנות ? איך נראית מבחינתכם הכרעה אם לא בפשרה ? ואני שואל אנשי ימין 'זה שווה את כל הדבר הזה' ? האם הקריעה הזאת שווה לכם רק כדי ללכת על ה 100 אחוז ? אנחנו צריכים פוליטיקה של ענווה שבה המנצח בבחירות לא הולך על כל הקופה אלא על 70%. למה ? כי אחדות ישראל היא מעל הכל".
את המושג הזה 'פוליטיקה של הכנסת אורחים' שמעו חברי התנועה מפיו של ד"ר דוד ביטון, יליד ירוחם שפועל לגישור בין חלקי החברה הישראלית דרך בשורת רבני מזרח וספרד שמציעים תפיסת חיים לא דיכוטומית אלא שהיא 'גם וגם".
איך נראית בפועל 'פוליטיקה של הכנסת אורחים' ? באחת ההרצאות מזכירים את הדוגמא של פעיל התנועה משה שריקי "יש לו בת דודה שיצאה מהארון. כשהיא מגיעה לסבתא שלה היא מצד אחד לא תזכיר לה למה אין לה גבר וזו לעולם לא תלבש לידה את חולצת הגאווה".
עוד דוגמא מרתקת היא ההקבלה בין שולחן השבת המזרחי לחברה הישראלית כפי שמסביר הרב יצחק שוראקי (רב קהילה מירושלים שמקדם את המסורת המזרחית 'כמסורת של אחריות חברתית') בשולחן השבת של שוראקי יש בן שחזר בתשובה, בת מסורתית, בן שכבר אינו דתי ובת שיצאה מהארון. סביב השולחן יש שלושה כללים ששומרים על הסדר הטוב: כבוד להורים (כבוד למוסדות), כבוד לשונות: 'בארץ יש משחק שבו כל הזמן אנחנו מזכירים אחד לשני למה 'הוא לא שייך לשולחן' – הוא לא מספיק ציוני, ההוא לא מספיק יהודי והשלישי לא דמוקרטי". הכלל השלישי מאתגר את הצד השמרני והליברלי כאחד כאשר אף אחד לא מתריס את השונות שלו כלפי האחר (כמו בסיפור של שריקי).
חוקר הקהילות, ראם שמואלביץ' שישב לידי והגיע לסמינר חושב ש"רעיונות טובים יש בשפע ואני אפילו לא בטוח שפוליטיקה ללא הכרעה וכוחניות זה לא אוקסימורון, אבל היכולת לאסוף תחת דגל אחד כל כך הרבה אנשים מגוונים, בני השקפות ומפלגות שונות, היא לא פחות ממרשימה ומצביעה על תנועה אזרחית שטרם נראתה כאן."
הלר מסביר לקהל "אנחנו צריכים לאמץ לנו עקרון של הכרעות על בסיס של הסכמות רחבות. של פשרה ולא משנה איזו. אבל בשביל זה אנחנו צריכים גם לוותר. הייתי בסלון בעופרה וכולם דברו איתי יפה על 'אחדות ישראל' ו'אהבת ישראל' ואמרתי להם 'הכל סבבה' אבל מה אתם מוכנים להקריב בשביל זה ? וכך גם בסלון תלאביבי בו כולם שוחחו איתי על הומניזם ופלורליזם ואמרתי מצוין אבל מה אתם מוכנים להקריב בשביל לחיות ביחד ?
התנועה צומחת בקצב מרשים. עד כה הגיעו לסמינרים ולמפגשים המצומצמים של התנועה יותר מ 15 אלף איש, ביותר מ 255 סלונים פרטיים, 13 סמינרים וכמעט אלף פעילים שהתגייסו לתנועה הלר: "כולם אומרים לי 'אבל אנחנו לא מייצגים' אז אני אומר להם 'אני אקח את כל אלו שאומרים לי 'אני לי מייצג' ונגיע ל 70 אחוז מהחברה. זהו הבייס הישראלי הגדול שנשטף על ידי המסרים הנחרצים של הקיצונים מכל צד". באחד הראיונות שערך הלר ברדיו סיפר לו המנחה כי הרעיונות האלו 'נאיביים' הלר השיב "מי שמאמין 'בפוליטיקה של הכנעה' הוא נאיבי כי אתם הולכים אחד על הראש של השני. ואתם הולכים להקריס את המדינה. אנחנו נאיבים ואתם מופרעים. 'פוליטיקה של הכנסת אורחים' זה רעיון פרגמטי, מעשי".
בשולחן דיונים אחר אני פוגש את עדינה סמסונוביץ מירושלים. עדינה גדלה בבית חרדי ליטאי וכיום מגדירה את עצמה דתיה על הספקטרום עובדת כמורה דרך ומדריכת טיולים. מהמקום שלה היא רואה את הכאב של כל הצדדים "השמאל זועק וכואב שהולכת לו המדינה ושהדמוקרטיה נעלמת, השמאל משמיע קול המזכיר את קולם של ציבורים אחרים בתקופות שונות של מדינת ישראל המזרחים, המתנחלים, החרדים. סמסונוביץ חיה 'בין העולמות' "כמי שגדלה כחרדית תמיד הרגשתי שהמבט הישראלי כלפי החרדי הוא נחות, דמוקרטיה לא היתה כלפי הציבור שגדלתי בו, לפחות לא במרחב החברתי. כיום המציאות השתנתה ונראת אחרת, אני חושבת שזה הקול של מיעוטים שפוחד שקולו לא ישמע".
הלר מסכם "הכלי העיקרי לשיח הוא השפה אבל הפכנו אותה כלי נשק וכל מילה הופכת לנשק לכן כדי לעבור לשיח של אמון ושיח ערכי אנחנו צריכים לעבור לשיח שמייחס כוונות טובות לזה שמולי הוא אז נצא מהמצב ההישרדותי ונתחיל לבנות פה אמנה משותפת עם כל חלקי החברה כולל הערבים (אלו מהווים כרגע לפחות 5% ממשתתפי המפגשים) וברית כוללת".
לתנועה יש תוכנית שאפתנית ומקיפה בכל הקשור לחזון המדינה "אנחנו לא מצפים שכולם יקבלו את זה כי אנחנו מאמינים שהשתייכות בנויה על רצף" כולל יצירת חוקה ועוגנים משותפים :"בחודשים הקרובים אנחנו נבשל יחד את הברית הישראלית בסמינרים רעיוניים. ושם נקבע את כללי המשחק".
חלק ממסיימי הסמינר (שנערך ללא עלות ובמימון של משפחות בעלות הון כמו שוורץ או לבנת) בוחרים להתנדב בצורה כזאת או אחרת בתנועה. כך באחד מימי שישי הצטרפתי לקבוצת מתנדבים שהגיעו בשעות הבוקר ליער להב בצפון הנגב. שם סמוך לישוב הבדואי הבלתי מוכר של משפחת אלעביד. התפזרנו והתחלנו לאסוף את שאריות האשפה שזרקו המטיילים – בין פיסות מתקלפות של במבה ותפוצ'יפס הבחנו בצמח האירוס המקומי ולרגע זו הייתה אידיליה : משפחה חרדית מאשקלון, מתנחלת מחברון, משפחה מרמת השרון ובחור בוגר מכינה קדם צבאית אליהם הצטרפו הילדים של הישוב הבדואי ששוכן במקום כבר למעלה מיובל שנים. כולם ביחד אוספים פיסה ועוד פיסה של זבל שהשאירו אלו שהיו פה קודם
