להיות חיפאי, לאכול במסעדות בינוניות, לאהוד הפועל, להפסיד בכל מערכת בחירות והגיל? אוייי הגיל. עם כל אלה, איך אפשר להיות מרוצה. רענן אילון פותח על כל מה שמבאס בלהיות גבר חיפאי בשנות ה-40 לחייו, שמאלני והפועליסט
אני בעקרון לא מרוצה, זה לא שאני רוצה להיות כזה פשוט זה מה שיצא. האמת שתכלס, אין לי ממש סיבות להיות לא מרוצה כי בבסיס, מבחינה אישית, אני ממש מרוצה. החיים בסך הכל בסדר ולא ממש קשים כמו חיים שאמורים להיות למישהו שלא לגמרי מרוצה. אבל מה, יש כמה פרמטרים, שאם להסתכל עליהם בעין הגיונית בהחלט, נותנים את החיזוק להרגשת הלא מרוצה שלי. מסתבר שנפלתי על הצד הלא נכון. נפתח בזה שאני גר בחיפה, שזה כבר לא היסטרי מבחינת מדד האושר האורבני שלי, או לפחות מבחינת מדד האושר התרבותי/חברתי/בלייני/זיהום אווירי. הרי ברור לי ולעולם שהייתי אמור בכלל להיות תל אביבי, שינקינאי, יושב קפה תמר, מהגג הגיגים דקדנטיים על פורטיס ובכלל. והנה אני מוצא עצמי יושב בקפה היינה ומלהג על התעריף המופקע של מנהרות הכרמל ומתווה הגז. גם בכדורגל אני אוהד את הקבוצה הלא נכונה. ממש לא קשה לנחש באיזו קבוצה מדובר (אני רק ארמוז שהצבע האדום נוכח), אבל כמו נרקומן של קריסטל מת', ממשיך באדיקות לרכוש מנוי כל שנה ולסבול בצוותא עם קבוצת מוכי גורל ספורטיבי שכמותי, שותפים לגורל האכזר של לוזרים חיפאיים, מדוכאים תמידית. ברור לכולם שבעצם נועדתי להיות אוהד קבוצת פאר תל אביבית, עם ארון זכוכית מלא גביעים ואליפויות. בפוליטיקה אני על הצד של המפסידים (לפחות בעשרים השנה האחרונות). העקרונות והערכים החברתיים פוליטיים שלי, לא בדיוק שיא המיינסטרים הישראלי, נכון לתקופתנו מרובת המעללים. מסתבר שיפה נפש, זה לא כל כך יפה לנפש רוב עם ישראל. פה אשם כמובן סבי הקומוניסט, שהשפיע על הכיוון הפוליטי שלי כשבהחלט יכולתי להיות בצד של הסבא השני שלי, כשבידי האחת מתנוסס דגל ישראל גאה ובשניה עותק המצע של מירי רגב. כפייםםםם.
גם הגיל שלי כבר לא בגיל שמרוצים ממנו. נכון שמבחינתי האישית, כמו שאני רואה את זה, אני בהחלט בן 20, אבל מסתבר שביולוגית ומראתית לא. מזה אני גם לא באמת מרוצה. להתבגר לא ממש מצליח לי, לפחות לא באופן שמצופה ממני. הפה הגדול שלי, שכולם קיוו שיתרסן או במקרה הטוב יידום לעד עם הגיל, לא ענה על הציפיות ולהיפך. כמה מפתיע. גם מבחינה קולינארית אני לא מסופק. אני, שאמור לשבת במסעדות שף עם מנות גורמה מולקולאריות, כשמיכל אנסקי מימיני ומאיר אדוני משמאלי, מוצא עצמי לרוב יושב במסעדה חיפאית בינונית, כשחצי מהזמן אני מחפש את המלצרית ובחצי השני מנסה להבין למה אני משלם כזה מחיר על כזו מנה בינונית. ומי שמכיר אותי יודע שאוכל זה חלק קרדינלי בשביעות הרצון הקיומית בסיסית שלי מהחיים. הוא מדורג במקום הראשון הרבה לפני סקס ,שינה, חירבון טוב וסמי הזיה.
כמובן שבצמוד לתרבות האוכל, נמצאת תרבות הבילויים, שאף ממנה ועכשיו ממש תופתעו… איני מרוצה. ואיך אהיה מרוצה כשאין לי מקום בילוי לרקוד ולפזז בו על בסיס שבועי בכל העיר. בשלב מסוים הייתי כל כך בלתי מרוצה, שהקמתי ליין מסיבות משלי, על מנת לספק את התשוקה לבילוי סוף שבוע של תושב עיר נורמלית. וכן, אני בהחלט יכול להמשיך עוד ועוד להתלונן על חוסר שביעות רצוני, אלא שאני חושש לתדמיתי. מבחוץ, אם תסתכלו, לא רואים עלי. באמת. לא רואים את זה. אני נראה שמח וטוב לב, כמו ציפי שביט ביום עצוב. ולא הייתי רוצה שתצא לי תדמית טרחנית, נרגנת, לא מסופקת שכזו. אלא שאי אפשר. למרות שמבחוץ הכל נראה דבש ותמונות אושר של פייסבוק, עמוק בפנים גם אתם יודעים שאפשר ומגיע לנו יותר טוב מזה. .אחרי הכל, כולנו נועדנו לשבת על גורמה בכתית עם מאיר אדוני, אחרי ישיבת צהריים ברוטשילד ובילוי לילה בחתול והכלב, עם קבוצה מנצחת וחיוך של נחת. מה? לא?