קורונה קורונה קורונה, באיזו מציאות הזויה אנחנו חיים. קצת כמו סרט קלישאתי עתידני על מגפה שמאיימת לחרב את עתיד המציאות, רק בגרסא הדוקומנטרית הארוכה והמייגעת, שבלשון המעטה, לא ידענו למה נכנסנו כשההקרנה התחילה.
במקום להיזהר שמא תדבק מהזומבים שמטילים מורע ברחובות, לא ברור ממי אנחנו צריכים להזהר ולכן פשוט נאמר לנו “זהרו מכולם”. הנגיף שקוף והסכנה עורבת בכל מקום כי לא ברור מי “זומבי” שנדבק ומי בעצם “אדם רגיל”.
אולי בגלל זה אנחנו לא מרגישים צורך “להלחם” על חיינו בכך שנתרחק מהסכנה. הסכנה נראית לנו לא מסוכנת ואפילו לא ממשית. סביר להניח שזה נובע מהאמצעי ההגנה העומד לרשותנו, עטיית מסכות מראה “קצת פחות” לוחמני מלהסתובב עם נשק ברחובות ולירות בזומבים מהלכים.

אנחנו ישראלים אחרי הכל, עם כל העצב שבדבר – מלחמתיות זה קצת המציאות שאנחנו חיים בה. גם השיח המתגבר על ה”סיפוח” נראה כי נועד קצת להסית את האש מהמלחמה האמיתית שיש בימים אלו. כי למה בעצם להתמודד עם מגבלות, עוצר ונגיף בלתי צפוי, כשאפשר בעצם להתעסק במשהו מוכר – גיוס מילואים נרחב ופעולות צבאיות, הרי בזה יש לנו רזומה מרשים.

השאלה היא למה “הישראלי המצוי” מסרב להשתמש ב”נשק” (המסכה) כדי לשמור על חייו ועל חיי הסובבים בו. אני חושבת שזה בגלל שתי תפישות מרכזיות. הראשונה: איך החתיכת בד הזאת צפויה לשמור עלינו מהסכנה הגוברת?! זהו כישלון הסברתי על המדינה ובעיקר של משרד הבריאות. השנייה והלא פחות חשובה, שאני חושבת שרובנו מזדהים איתה היא המחשבה – “לי זה לא יקרה”. אותה הנחה שגויה שגורמת לנו לשתות ולנהוג. האמונה, שאנחנו כל יכולים או לחילופין, יש מישהו ששומר עלינו.

אולי בעצם, העקב האכילס שלנו בחברה הוא לא עטיית המסכה, אלא המחשבה שמישהו, ולא סתם, אלא הממשלה, קובעים לנו מה לעשות. מי מאיתנו אוהב שנותנים לו הוראות מלמעלה? בטח שלא נותנים לנו הסברים למה חד”כ-לא וחוגים-כן? למה אירועים-לא ומסעדות-כן?
מילא אם ההוראות האלו היו מגיעות מהמפקד בצבא או ממשלם השכר בעבודה, הלא הוא ה”בוס” – שזה עצם מהותם. אבל הממשלה, לא רק שלא משלמת לנו שכר, היא נכשלת בלספק לאזרחיה את ההגנה הבסיסית אליה היא מחוייבת בריאותית וכלכלית.
מטרתי היא לשקף את המציאות אליה נקלענו ובעיקר לבצע חושבים למה “הגל השני” התחיל כזה מוקדם בישראל, כאשר נראה שבשאר מדינות העולם המצב השתפר (למרות שהייתי לוקחת בעירבון מוגבל את הנאמר בחדשות) אז נניח שזה נכון, מה ההבדל בין ישראל לביניהן? הרי גם שם היה עוצר והגבלות, גם שם הכלכלה נפגעה. אז איפה קבור הכלב אני שואלת?

אולי הבעיה נובעת מכך שהפגיעה היא בכיס ופגיעה בכיס משמע פגיעה ביכולת שלנו לחיות טוב. הפגיעה בכיס בשילוב סגירת מקומות הבילוי ושפע ההגבלות פוגעת באפשרות שלנו “להנות מהחיים”, או אפילו יותר מכך – בחופש שלנו. אותו חופש עליו נלחמנו לאורך כל הסטוריית העם היהודי ומדינת ישראל. אצטט את מאיר אריאל לסיום “עברנו את פרעה, נעבור גם את זה”.

הכותבת היא לבי מנש, חיפאית בת 24, סטודנטית להנדסת מערכות מידע בטכניון ודוברת האגודה.
דוברת פוליטית (סגן השר מייקל אורן ) בעבר

NO COMMENTS

LEAVE A REPLY