אחרי מות: פרידה מחיפאי שורשי

מאושר ולא כי לקחתי איזה חומר או כי אני מטומטם, זה פשוט קורה. גוטפרוינד צילום: אלבום פרטי
מאושר ולא כי לקחתי איזה חומר או כי אני מטומטם, זה פשוט קורה. גוטפרוינד
צילום: אלבום פרטי

הידיעה על לכתו בטרם עת של אמיר גוטפרוינד, השאירה את חובבי הספרות וגם את חובבי הספורט, המומים. הסופר האהוב, שנפטר ממחלת הסרטן, הזכיר בספריו ובראיונותיו את עיר הכרמל, כמעט בכל הזדמנות. במהלך טיפולי הכימותרפיה, ששיפר מעט את מצב הסרטן בגופו, הוא דאג להזכיר: “אנחנו אוהדי הפועל, יכולים להוביל, אבל בסוף נקבל גול בדקה ה-90”

“סבא היה אומר ‘אנשים צריכים למות ממשהו’ וסירב לתרום למלחמה בסרטן, למלחמה בתאונות הדרכים, למלחמות אחרות….”. במילים האלו נפתח ספרו הראשון של הסופר החיפאי אמיר גוטפרוינד ‘שואה שלנו’.

בסוף השבוע הכריעה מחלת הסרטן את גוטפרוינד. מחלה שתקפה גם רבים מסביבו. אימו מתה מהמחלה וגם אצל אביו המחלה הגיעה אבל הוא הצליח להבריא ממנה. אשתו הראשונה נטע (להם שלושה ילדים במשותף), חלתה בזן אגרסיבי של המחלה לפני ארבעה שנים ומתה כעבור כחודשיים. “אני עובר טיפוליים כימותרפיים אגרסיביים” סיפר בראיון לאולפן שישי לפני כחודשיים והיטיב לתאר את זה מהעולם אותו כל כך אהב: “בינתיים אנחנו מובילים, אבל כמי שאוהד את הפועל חיפה, אנחנו תמיד חטופים גול בדקה ה-90”. אותו גול, כאמור הגיע מוקדם מהצפוי…

 

זיכרונות מאצטדיון ק.חיים

גוטפרוינד נולד לפני 52 שנים, ברחוב חניתה 58 בשכונת נווה שאנן, להורים ניצולי שואה. את הכתיבה גילה מאוחר יחסית. בגיל העשרה קרא את ‘שר הטבעות’ של טולקין ואמר באחד הראיונות איתו: “כתבתי כל מיני סיפורי מד”ב וחשבתי שאני הולך להיות טולקין הבא”. בשלותו הספרותית הגיעה לשיאה עם פרסום ‘שואה שלנו’, שמתאר את חוויותיהם של הדור השני לניצולי השואה. אצל גוטפרוינד, כמו אצל מרבית ניצולי השואה, לא דברו על כך בבית. השינוי הגיע בעקבות מסע לפולין שהוא ערך יחד עם אביו: “פתאום הוא נזכר בדוד המהנדס ועוד קרובי משפחת שקמו לתחיה”.

את רוב ילדותו בילה בחיפה של שנות ה-60, בין משחק כדורגל לספרייה של בית ספר יזרעאליה. באחד מטוריו כתב: “בגיל ארבע אבא שלי אמר לי, ‘מעכשיו אתה אוהד הפועל חיפה’. עוד לא ידעתי מה זה בדיוק כדורגל, אבל אהדתי אותם. אלה היו השנים המאושרות, שקבלתי מאבא שלי דיווחים מסוננים על מה שהולך. בגיל שש הוא לקח אותי בפעם הראשונה לאצטדיון קרית חיים. עליתי במדרגות האבן, ופתאום ראיתי את השערים ומלבן הדשא הירוק. שבו היו כל תקוותיי, אכזבותיי, בכיותיי ושמחותיי בשנים הקרובות. עד היום הפועל חיפה היא האובססיה שלי. אשתי לא מבינה איך אדם רציני כמוני, סגן אלוף, סופר ואב לילדה, משלם מסים דייקן, מכוון את מצב הרוח שלו במוצאי שבת לפי אותה חבורת כלבלבים שאני רוצה שירפאו אותי”.

 

הליכה ברושמיהאמיר בחדר בעבודה של אשתו לשעבר

אחרי שאשתו נפטרה, הוא כבר חשב שלעולם לא יזכה שוב באהבה, אבל אז באחד מביקוריו בחנות ספרים בקריות, הכיר את מיכל שמיר. “היא עברה אצלי את כל ההגנות שהקיפו אותי” סיפר. יחד הם עברו למושב יובלים בגליל. אבל גוטפרוינד היה תמיד חלק מעיר הפועלים: הלך ללמוד מתמטיקה והיה לקצין קבע. “המתמטיקה הייתה בשבילי עולם של חוקים הרמוניים ולא שרירותיים” סיפר. עד שהשתחרר בגיל 45 והתמסר כל כולו למלאכת הכתיבה.

ספרו הרביעי ‘בשבילה גיבורים עפים’, שאף עובד לסרט קולנוע מצליח, מתאר את חוויותיהם של חמישה חברים חיפאים ואת קורותיהם במשך שלושה עשורים משנות השישים ועד תחילת שנות התשעים. “כדאי שתבין, אני לא שמאלני ולא ימני. אני מחיפה”, אומר אריק גיבור הספר ובמקום אחר מוסיף ” ציון היה משוטט בשדות שסביב השיכון, יורד עמוק לוואדי שתחת שכונת יזרעאליה, למקומות שאיש מלבדו לא העז להגיע אליהם. כמה פעמים נטפלו אליו שם טיפוסים חשודים, אבל הוא ידע לחמוק מהם ללא בעיה. במסעותיו בדד הגיע עד למערות ולמעיין החבוי שליד הכפר הערבי ההרוס רושמיה. הוא הלך רגלי עד טירת הכרמל שמחוץ לחיפה, עד לתל חנן ולנשר. במקום אוטובוסים ומכוניות ציון הלך בשדות”.

 

אצלנו בפולניה

הכתיבה בחייו, סיפר באחד הפוסטים שהעלה, הייתה “אפיק שמסייע לי להתמודד עם חיי, בעבר ובהווה והזדמנות ‘לתיקונים’ קלים. כשנפטרה אשתי לפני כמה שנים, שאלו אותי האם הכתיבה הייתה עבורי מקור נחמה, אמרתי בכנות שאני הרבה יותר מאמין באהבה מאשר בכתיבה. אבל אני גם מאוד מאמין במה שכתב נבוקוב מחבר ‘לוליטה’: והשורות האחרונות של הרומן שלו הן ההסבר שהוא נותן לכל מעשה הכתיבה ‘זה האלמוות היחיד בו מותר לנו להיות יחדיו, לוליטה שלי’ כלומר, הוא כתב כדי ליצור מקרוקוסמוס בו הם יכולים לחיות יחדיו לנצח בניגוד למציאות”.

המחלה גרמה לגוטפרוינד לנסות להספיק ולא לאבד אף רגע, כך שבמקביל עבד על כמה רומנים ופיתח פילוסופיית חיים קלילה: “ידידה שלי אמרה עלי שאני בודהיסט טבעי, אבל אצלנו בפולניה, אסור כל גילוי של רוחניות, אז מה שנשאר לי לעשות זה לצחוק על העולם”.

היחס שלו למחלה ביטא גם את שתי אהבותיו – המתמטיקה והספרות: “אני ברגל אחת עושה הכל, כאילו אני הולך לנצח את המחלה וברגל השנייה אני מנסה לחשוב מה קורה אילו לא”. אולי הדבר היחיד שמנחם בידיעה על לכתו בטרם עת, זה שבערוב ימיו הוא חווה שמחה: “אתה יודע, אני מרגיש עכשיו מאושר ולא כי לקחתי איזה חומר או כי אני מטומטם, זה פשוט קורה”.

 

2 COMMENTS

LEAVE A REPLY