בבית קפה, במספרה ובשירותים. הביאנלה לאומנות שנפתחה בחיפה מציגה השנה לאור הסכמי אברהם את עבודותיהם של אומנים מתורכיה, איראן וכן לראשונה עבודה של הנסיך ראשיד בן חליפה ממשפחת המלוכה בבחריין “אין דבר טוב יותר מאומנות כדי לחבר בין תרבויות” סיפרו מארגני התערוכה – צפו:

מתי בפעם האחרונה יצא לכם לראות עבודת אומנות של נסיך אמיתי ? בביאנלה הים – תיכונית הרביעית שנפתחה השבוע בחיפה תחת השם LIVING TOGETHER – CROSSING BORDERS””  מציג לראשונה בישראל הנסיך ראשיד אל חליפה (69) בן למשפחת המלוכה בבחריין ומי שייסד שם את החברה לאומנויות וחולל מהפכה ביחס לאומנות במדינתו. אל חליפה מילא שורה של תפקידים בכירים בממשלה והציג בתערוכות נחשבות בעולם. לראשיד יש היסטוריה של 40 שנים של יצירת אומנות בה הוא משלב בין המזרח למערב (הוא למד באנגליה) ומדגיש את נופי ארצו. בביאנלה בחיפה הוא מציג עבודת פיסול מאלומיניום מאוד אסתטית ומינימליסטית כאשר כולה משחק בין ניגודים, “אני מכיר את ראשיד כבר כמה שנים כאשר הייתי פוגש אותו בתערוכות בחו”ל” מספר סימיון בלו פיינרו אוצר ויוזם הביאנלה “הוא תמיד הביא עניין בישראל ובשיתופי פעולה וכשפניתי אליו הוא מאוד שמח להציג בישראל. יכול להיות שגם אנחנו נציג עבודות אומנות בבחריין”. 

עוד אומן מסקרן שמציג לראשונה בישראל הוא אראש נסירי (34) אומן וידאו שנולד באיראן וחי בפריז. בעבודת הוידאו שהוא מציג בחיפה הוא מתייחס למושג ‘הגירה אור קולית’ בה הוא מתייחס לזיכרונות שהוצאו מהקשרם ונטעו מחדש בהווה. העבודה שלו כוללת תיאור של טהראן לנוכח גל ‘ההתמערבות’ שעברה בשנות השבעים כשמודל הוא לוס אנג’לס וברקע ההבטחות הכושלות למודרניזציה. 

אחד ההיבטים המסקרנים של הביאנלה בחיפה שהיא כולה נעשתה במימון פרטי וללא תמיכה של גופים ממשלתיים “זהו פרויקט אזרחי לחלוטין שמטרתו לחבר את הקהילה לאומנות ומתוקף כך נבחרו גם חללים לא שגרתיים שנטועים במרחב האורבני” מסבירה אביטל בר שי יוזמת הביאנלה שמסבירה כי חלק מהמימון הושג אודות לתמיכה של משרד החוץ הגרמני ושיתופי פעולה. את העבודה של האמנית אנה אנדרס מגרמניה תוכלו לראות בכניסה לשירותים של בית הספר לאומנות וי”צו חיפה, את הצילומים מעוררי ההשראה של האמנית מיכל  חלבין תוכלו לראות בבית הקפה הסמוך ואת הצילומים של האמן הרב תחומי טורסטיין ברינקמן יליד גרמניה תוכלו לראות באחד החללים שבקניון הסמוך בין המדרגות הנעות למתחם משחקי הילדים תוכלו לצפות בצילומים הסוריאליסטים שלו שמשלבים עולם דמיוני עשיר ומטריד

שתי עבודות מסקרנות נוספות שניתן למצוא התערוכה שכוללת 60 אומנים ושמחציתם הם אינם מקומיים הן העבודות המאוד אישיות ורגישות של הצלמת סמירה והבי (47) ושל הציירת איהם מוסטפא (47). 

הנשים הללו שייכות לדת הדרוזית, חברה מסורתית ושמרנית ועל רקע זה היה מעניין לשמוע את הנשים של העדה בה קולם מוצנע “בעבודות שלי אני עוסקת בנשים בכלל ובפרט נשים בעדה הדרוזית” מסבירה מוסטפא “בציורים שאני מציגה בתערוכה, ציירתי נשים מסורתיות מהעדה אותם ציירתי כשגבם מופנה אלינו. אני חושבת שאותם נשים גם מפנות את גבם להמון תחושות, רגשות ותשוקות כשהן בוחרות בדרך שהחברה בה גדלו הכתיבה להן וליתר דיוק הגברים בחברה הזו”. הנושא הזה מדבר אל איהם באופן אישי מכיון שהיא אולי בניגוד לאותם נשים שהיא מציירת העזה ללכת בדרך משלה: “אני בהחלט שברתי חוקים ומוסכמות” היא אומרת “בתחילת דרכי האומנותית בשנות התשעים התחלתי לצייר נשים בעירום דבר שהיה איסור לעסוק בו בחברה שלי מכיוון שהחברה שלנו מקדשת את האישה ומצד שני מגבילה אותה בחוקים ודורשת ממנה לכסות את כל הגוף. זה היה המרד שלי באותם חוקים שאפילו אמא שלי שהיא אישה מסורתית מעולם לא שאלה לגביהם”. ואיך הגיבה הסביבה לציורים הללו ? “אני מרגישה שבציור שלי אני חופשייה לעשות מה שאני רוצה ואני לא נותנת לאף אחד להתערב”. כיום מוסטפא נשואה לבן העדה, מגדלת את ילדיה ומשמשת כמורה לציור בבית הספר היסודי בכפר הולדתה דאלית אל כרמל.  מנקודת מבט אחרת ואף משלימה בוחרת הצלמת סמירה והבי (47) בת כיתתה של מוסטפא לצלם בשחור לבן – נשים מסורתיות מהעדה בביתם, בבית התפילה ובעבודות היום יומיות תוך שימוש במשחקי אור וצל וכשהן עטויות ניקאב (כיסוי ראש לבן) “אני לא מצלמת מתוך אג’נדה פמיניסטית. דרך השימוש במצלמה עברתי תהליך שדרכו נסחפתי אט אט אל תוך עולמן של הנשים בחברה שלי וגיליתי תוך כדי דברים שלא ידעתי עליהן. מה שדחף אותי זוהי הסקרנות והרצון לחשוף את ‘עולמן הסודי’ של אותם נשים שנחבאות אל הכלים כך שבכל תמונה זיהיתי גם את עצמי”. והבי הייתה מהראשונות בעדה ללמוד צילום באופן אומנותי “עד אז היה ברור שאם לומדים צילום זה בשביל לצלם חתונות ואירועים” היא מספרת ומציינת שמי שחנך אותה בבית הספר לצילום היה הסופר, המשפטן ומבקר האומנות אדם ברוך שהיה אושיית תרבות ישראלית. 

“כשיזמנו את הביאנלה לפני עשור שנים” אומרת אביטל בר שי”המטרה הייתה לחזק את הקשרים האומנותיים עם השכנים שלנו. השנה לאור הסכמי השלום עם איחוד האמירויות החזון שלנו התרחב ואנחנו שמחים על כך”. הפנים של יוזמי הביאנלה הן להפוך את הביאנלה המזרח תיכונית לאבן שואבת לאומנים מהמזרח התיכון “אנחנו עברנו כברת דרך” נזכר סימיון בלו פיינרו “אנחנו מרגישים שיש שינויים בשטח אבל אנחנו היינו רוצים לראות פה אומנים מלבנון, מערב הסעודית ואפילו ממצרים שיש לנו איתם הסכם שלום אך האומנית המקומית מאלכסנדריה איתה היינו בקשר סירבה ברגע האחרון מכיוון שהיא קיבלה איומים. יש אומנים למשל מתוניס ואלג’יר שיש לנו איתם יחסים חמים אך הם עדיין לא יציגו באופן רשמי. היו גלריות במזרח התיכון שהיו מוכנות להציג אותנו אך לא תחת השם ישראל” הוא מציין ומוסיף “אנחנו מתקדמים בקצב שלנו ובסוף האומנות והקשרים האישיים שאנחנו בונים ינצחו את הפוליטיקה”.

 

 

NO COMMENTS

LEAVE A REPLY