למרות שחצתה כבר את גיל 50 והיא בכלל סוכנת ביטוח במקצועה, ענת גרי לקריף מקרית ביאליק מוכיחה שאף פעם לא מאוחר להפוך לסופרת ומשוררת. מאחוריה ספר שירים לזכר אחיינה שנספה בתאונה אווירת, וכעת יצא דרך גיוס המונים ספרה "אולי בכל זאת" שמספר את קורות משפחתה כסאגה הסטורית מרתקת. ותסמכו עליה שהיא גם פועלת ליוזמות תרבויות בקריות, שרגילות יותר למרכזים מסחריים מאשר לספרות. "אין לי שום בחירה האם לכתוב או לא. זה משהו שבחר אותי", היא אומרת
לא רואים עליה, אבל גרי לקריף (55) בעלת המראה הנערי והצעיר היא סבתא לנכדה בת שנה וחצי, נשואה לארנון ואם לשלושה בנים
היא ילידת קרית ביאליק ומתגוררת בה עד היום. כותבת מגיל 9, על כל פיסת נייר שנקרת בדרכה, למרות שהמקצוע הרשמי שלה נשמע קצת רחוק מעולם הספרות והיצירה- סוכנת ביטוח בתחום הפיננסי ובעלת סוכנות ביטוח. בוגרת החוג לעיתונאות ותקשורת באוניברסיטת חיפה, בעבר כתבתי בעיתונות המקומית, סיקרה חדשות וצרכנות מקומיים והייתה כתבת מוניציפאלית של קריית מוצקין.
למעלה מעשר שנים עבדתי כקריינית בתחנת הרדיו של הקריון. במשך שנים רבות עסקה ביצירת אומנות שכללה בין היתר עיטור והלבשת כדי חרס, שיפוץ כלי בית עתיקים ועיצוב תכשיטים.
לפני כשנתיים בעקבות טרגדיה משפחתית, היא העזה להוציא לאור את מילותיה, כשפרסמה ספר שירים בהוצאה עצמית בשם 'שומעים את צעדיך' . לפני כחמש שנים, ב-26 ליולי 2010, בן אחיו של ארנון בעלה של ענת, הוא סרן ניר לקריף ז"ל, נספה בתאונה אווירית, בהתרסקות מסוק היסעור ביערי הקרפטים ברומניה. איתו באסון נספו עוד ארבעה טייסים, שני מכונאים וקצין משקיף רומני. ניר היה בעלה ה טרי של מגי, שבמותו הייתה בחודש הרביעי להריונה.
"לאחר שהוא נהרג, עברה המשפחה כולה טלטלה גדולה ואבל כבד ואני מצאתי את עצמי ערה בלילות וכותבת שירים לזכרו", היא מספרת, ". בספר כללתי שירים רבים מתקופות שונות בחיי וגם פרק הנצחה מיוחד לניר. אחד השירים "שומעים את צעדיך" הגיע אל גיא זוארץ, שהלחין אותו יחד עם אחיו רועי כשגיא עצמו שר. השיר התפרסם, הושמע ברדיו ובמספר תכניות טלוויזיה.
לפני כשנתיים חברה למלחין ניסן פרידמן, אותו הכירה באמצעות אקו"ם. לדבריה, נוצרה בינהם כימיה והם התחילו לעבוד יחד על אלבום שירים משותף, "עוד קו אחד", שהושק לפני חודש ובו ארבעה עשר שירים מתוך הספר, שהולחנו על ידי פרידמן ואותם ושרה הזמרת רחלי וולשטיין.
ועכשיו היא גם מוציאה ספר סיפורת חדש, את 'אולי בכל זאת' שנכתב במשך שנתיים וכתיבתו החלה למעשה ביום פטירתה של סבתה, שהיא גיבורת הספר.
"סבתי, שנולדה בשנת 1909 חיה חיים רצופי מאבקי הישרדות, אהבה בלתי אפשרית, מלחמות, בריחה ומאבק לעלות לארץ ישראל" מספרת גרי – לקריף, "כשהייתה בת 97 חלתה במחלה קשה והייתי בטוחה שלא תשרוד. כתבתי לה הספד מרגש אבל היא ניצחה וחיה עוד 7 שנים. ביום שנפטרה קראתי את ההספד ההוא ששמרתי, והוא הפך לפרק הראשון של הספר".
מיום שנפטרה ובמשך שנתיים עסקה בכתיבת הרומן ההיסטורי, סאגה משפחתית רחבת יריעה המקיפה שבעים שנה בחיי המשפחה, סיפור מלא תהפוכות גורל, מתח, בגידות, אהבות וסיפור הישרדות יוצא דופן.
הספר "אולי בכל זאת – סיפור אמיתי" הוא רומן היסטורי, המספר את סיפורה של משפחתה של לקריף, מאז המאה ה- 19ומקיף 70 שנים בחיי המשפחה, והטלטלות שהיא עוברת בהשפעת אירועים הסטורים ומשמעותיים. גיבורת הספר היא פרידה גרי, סבתה של ענת, שנולדה למשפחה גדולה בעיירה קטנה בהונגריה. היא חוותה שתי מלחמות עולם, הייתה היחידה ממשפחתה ששרדה את השואה והקריבה רבות כדי להציל את עצמה ובנה היחיד, הוא אביה של ענת. פרידה התאלמנה בגיל 36, מעולם לא נשאה שוב, ובשנת 1949 לאחר קשיים מרובים הצליחה לעלות לישראל והתגוררה בקרית ביאליק.
בכל השנים לקריף הקשיבה בשקיקה לסיפוריה של סבתה, שחייתה עד גיל 104. לדבריה, "כל מה שמסופר בו אכן קרה, אבל הספר לא כתוב כאוטוביוגרפיה אלא כרומן היסטורי מרתק עם מלחמות, אהבות, בגידות, קשיי ההישרדות והעלייה לישראל. במשך חודשים ראיתי תכניות טלוויזיה, קראתי המון ספרי היסטוריה, ביקרתי בארכיונים, ראיינתי בני משפחה, אפילו עשיתי טיול שורשים להונגריה כדי לראות היכן סבתא חייתה. בדקתי והקפדתי שיהיה סנכרון מוחלט בין מה שעבר על המשפחה שלי לאירועים ההיסטוריים".
- יש הבדל בין כתיבת פרוזה לשרים?
"כשהשירים רוצים לצאת הם לא שואלים, זה אינטואיטיבי, פתאום באה לי שורה ואני יודעת איך זה צריך להיות וחייבת להוציא אותה החוצה, לעומת הפרוזה, כשידעתי מה אני רוצה שיהיה כתוב בספר וכתיבת הספר זה תהליך מאוד ארוך ומובנה שכלל ראיונות אישיים, קריאה של חומר היסטורי כדי שאדייק באירועים שקרו, ולהחליט לשבת למשך שלוש שעות ולכתוב".למרות שגם העולם הספרותי מתרכז בתל אביב, גרי לקריף מצליחה להיות פעילה, גם ממקום מגוריה בביאליק, פריפריה אם תרצו להגדיר זאת כך.
"כן, אני שואלת את עצמי איך הייתי מתנהלת לו חייתי בתל אביב. האמת שנראה כי כל ההתרחשויות החשובות מתקיימות בתל אביב, מעוז התרבות, מרכז העשייה וכל מי שרוצה להתפרסם חייב להגיע לשם. אבל אני חייבת לומר שגם בחיפה ובקריות מתנהלים חיים ספרותיים ותרבותיים עשירים. יש קבוצות של כותבים ויוצרים הנפגשות אחת לחודש, מארחות כותבים מכל התחומים וקוראות שירה. ישנם ערבי תרבות המתקיימים בספריית קריית ביאליק ועניינם סופרים וספרים, בספריה בנווה שאנן ובהיכל העיריה בחיפה מתקיימים ערבי ספרות ושירה, ברדיו האינטרנטי של מכללת אורנים ישנן ראיונות רבים עם כותבים, סופרים ומשוררים מכל האזור ויש עוד. חבל רק שהסופרים והיוצרים המקומיים אכן מכירים בחשיבות החשיפה ומעוניינים גם בקשר עם המרכז, ואילו היוצרים מהמרכז כמעט שאינם מכירים בפריפריה. הם ממעטים להגיע לכאן וסגורים בתוך הבועה שלהם".
ראש העיר קריית ביאליק אלי דוקורסקי נענה בתחילת השנה לבקשתה ולאור הצורך ההולך וגובר בקריות למרכז פעילות של כותבים ויוצרים נתן יד לפתיחת מרכז כזה, כמו שקורה בחיפה, בתל אביב ובערים רבות נוספות במרכז.
מתחילת שנת 2016, נפגשת בהנחייתה של גרי לקריף קבוצת כותבים המתכנסת בכל חודש במתנ"ס דן שבקריית ביאליק. הקבוצה שנקראת 'כותבים, קוראים ומדברים שירה', הולכת וגדלה וגם שואבת אליה יוצרים מיישובי הסביבה.
"זו פעילות מבורכת, מעשירה ומאתגרת והיא מתאפשרת גם בזכותה של מנהלת המתנ"ס הגברת פאני נוף שמכירה בחשיבות הפעילות ופתחה בפנינו בית חם ואוהד.
הקבוצה פתוחה לכל מי שיוצר בעט, לכל מי שהכתיבה היא בדמו ומחפש מרחב בטוח להתפתחות והתקדמות בתחום", היא אומרת.
בימים אלו היא כבר עובדת על ספרה הבא והחלה בתחקיר אינטנסיבי ואסיפת חומר עבורו. "הכתיבה שלי היא אחרת. אני נוגעת באירועים ומשתדלת להביא לקורא את חווית המקום, הזמן, הריחות והצבעים של התקופה והתרחשויות.
אני מאמינה, שמי שיקרא את הספר 'אולי בכל זאת' ירגיש כאילו הוא ממש מבקר ומהלך באותם זמנים ומקומות בהם מתרחשת עלילת הסיפור".
חולמת על הכרה, זכיה בפרס ספיר למשל?
"לא אכחיש שזכייה בפרס היא משאת נפש ואני אכן מתכננת להעמיד את הספר בפני האפשרות הזו. זכייה רשמית היא סוג של הכרה חברתית הרואה את חשיבות היצירה שלי אבל גם אם לא אזכה, למעשה הכתיבה היא בדמי. אין לי שום בחירה האם לכתוב או לא. זה משהו שבחר אותי ומהבחינה הזו, כאשר אנשים קוראים את מה שכתבתי ומפיקים מזה הנאה זה הפרס האמתי שלי.
