פרופ' בלו־סימיון פיינרו, אומן בעל שם עולמי הפועל מחיפה, קיבל את פרס ישראל היוקרתי בתחום עיצוב ואומנות בינתחומית בטקס הממלכתי ביום העצמאות. יצירתו הייחודית שואבת השראה עמוקה מהגות ותרבות יהודית, עוסקת בשאלות יסוד של זהות וקיום, תוך שימוש בשפה חזותית חדשנית ומרתקת ופעילות חברתית וחינוכית ענפה המביאה את האומנות אל המרחב הציבורי ומחברת בין אנשים ותרבויות.
איתן אלחדז ברק
הכרה ביום חג: קבלת הפרס בטקס הממלכתי
חיפה, ישראל – בטקס חגיגי ורב רושם שהתקיים ביום העצמאות האחרון, קיבל פרופ' בלו־סימיון פיינרו את פרס ישראל לשנת תשפ"ה בתחום עיצוב ואומנות בינתחומית. הפרס היוקרתי הוענק לפיינרו, אומן בולט ומוערך הפועל מזה ארבעה עשורים, מידי שר החינוך, כהכרה עמוקה בתרומתו המשמעותית ובפועלו רחב ההיקף בשדה האומנות הישראלי והבינלאומי. חיפה, עיר הולדתו הרוחנית בה פועל ויוצר שנים רבות, מצדיעה לבנה.
ברגעים שלאחר ירידת המסך בטקס הממלכתי בירושלים, שיתף פרופ' פיינרו בתחושותיו העזות על קבלת הפרס, שבא לאחר עשרות שנים של יצירה בלתי פוסקת: "זה מאוד מרגש עבורי" ציין והדגיש את המשמעות הרחבה של הזכייה, שאינה רק הכרה בו כאומן יחיד, אלא כהכרה בקול האומנותי הייחודי שהוא מייצג: "אני יוצר אמנות מקומית היא אינה אמנות שמנסה להיות מה שנקרא מתאימה למה שרוח הזמן. זה בא מהנפש, הנפש שלנו כיהודים, כישראלים, כחברה שהיא מורכבת חיים תוססים, ואלה מקורות ההשראה של איך לעשות אור באמצעות העבודה יפה."
שפת האומנות הייחודית: בין הגות יהודית לביטוי חזותי
יצירתו של פיינרו ניצבת בצומת מרתק של הגות ותרבות יהודית עמוקה, פילוסופיה ושאלות קיומיות, המקבלת ביטוי בשפה חזותית עשירה ומקורית. פיינרו הוא אחד האומנים הבולטים בארץ העוסק במטען הרוחני היהודי בהקשר הישראלי העכשווי. הוא רואה בטקסט – יהודי ופילוסופי כאחד – נקודת מוצא ליצירה החזותית, ויוצר אומנות שהופכת בעצמה ל"טקסט ויזואלי, הדורש עיון והעמקה". שיתופי פעולה מתמשכים עם חוקרים, סופרים ומשוררים מזינים את עיסוקו בשאלות יסוד הנוגעות לזהות אישית ולהשתייכות קהילתית.
הוא מעניק פרשנות חזותית עכשווית לסמלים ומושגים מהתרבות היהודית כגון "אור", "צמצום", "אין" (הריק) ו"אינסוף". מושגים אלו, המשלבים לעיתים קרובות ניגודים, שזורים במגוון רחב של מדיומים בהם הוא יוצר: מיצבים, מיצגים, אובייקטים פיסוליים, צילום ואומנות פעולה. עבודותיו מאופיינות ב"שפה חזותית עשירה, בשילובים בין חפצים יומיומיים לבין האותיות העבריות", והן שוזרות יחדיו "יסודות ארציים יחד עם רעיונות רוחניים ופילוסופיים המבוססים על מוטיבים ועל מושגים מתוך התרבות היהודית". יצירתו "מגלמת ראיית עולם ותפיסה אומנותית ייחודית, המציעה אמירה משמעותית בעלת נופך יהודי־ישראלי ותהודה אוניברסלית". יצירותיו "משלבות ערכים ומושגים הכורכים יחדיו ניגודים, ויוצרים מציאות סמלית עשירה, הנובעים מן העבר ומן ההווה, מן הנפש ומן הגוף. יצירותיו מביעות כמיהה לביטוי מסעו הפנימי והחיצוני בחיפוש אחר זהות".
בהסבירו על אחת מעבודותיו המושפעת מרוח הטלית היהודית, הוא מתייחס לקשר העמוק בין האותיות למושגים רוחניים: "זה של האות א', זה האות הראשונה [של האלפבית העברי], וגם יחס בין השחור ללבן שזה בעיניי היחס בין הנראה לבלתי נראה. וזה הניסיון שלי לתת לפריטים שיש בעצם משמעות גם בחיים שלנו." הוא מוסיף ומרחיב על תפיסת הריק בהקשר זה, נושא שהעמיק בו במפגשיו עם הוגים יהודיים בבלגיה: "בעיניי, ההתמודדות עם הרִיק היא הכרחית להבנת הקיום. האין הוא לא רק היעדר ישות, אלא כוח משמעותי שמעצב את החוויה האנושית. משהו יכול להופיע דווקא דרך היעדרו, דרך החלל שהוא מותיר".
מסע של זהות והכרה: מבוקרשט לוונציה דרך חיפה
סיפור חייו של פיינרו מהווה רקע עשיר לנושאי הזהות, הנדודים והשייכות המופיעים בעבודותיו. נולד בבוקרשט ב-1959, בנם של אוולין וז'אן פיינרו, שבנעוריו חלם להיות אומן, אך מלחמת העולם השנייה קטעה את חלומו והוא עבר שלוש שנים קשות של שבי במחנה עבודה בטרנסניסטריה. בלו, הבן, הלך בעקבות חלום האב ולמד אומנות בבית ספר מיוחד לילדים בבוקרשט עד גיל הנעורים. המשפחה עלתה לישראל ב-1973, התיישבה תחילה בצפת, שם נחשף לעולמות המיסטיקה היהודית, לבתי הכנסת העתיקים ולאומנים בעיר. לאחר מכן, ב-1974, עברה לחיפה, לשכונת עולים שהייתה מורכבת מיוצאי רומניה, ברית המועצות, גרוזיה ומרוקו. "בדיעבד, זו הייתה בחירה משמעותית", הוא הדגיש בעבר על המעבר לצפת. החיבור לעיר הכרמל, בה התחנך ולמד באוניברסיטת חיפה בחוג לאומנות ופילוסופיה, נשמר ומעמיק מאז. הוא אף הושפע ממפגשיו עם האומן יצחק דנציגר שלימד בפקולטה לאדריכלות בטכניון הסמוך לתיכון בסמ"ת בו למד אדריכלות בתחילה.
לאחר לימודי התואר השני באוניברסיטת שיקגו (1982–1984), שם "התחכך עם גדולי האומנים של התקופה שביקרו בסטודיו שלו, כמו דניאל בורן, ויטו אקונצ'י… ומבקר האומנות פינקוס ויטן", החל פיינרו את דרכו האומנותית המקצועית. דרך זו קיבלה תאוצה כשהשתקע בבלגיה בשנות ה-80. הוא הציג במוזיאונים מרכזיים באירופה (כמו המוזיאון לאומנות מודרנית בבריסל, המוזיאון לאומנות עכשווית באנטוורפן ובגנט) והשתתף בתערוכות קבוצתיות חשובות לצד אומנים בולטים מעולם האומנות העכשווית. גולת הכותרת של תקופה זו הייתה בחירתו להשתתף בדוקומנטה התשיעית בקסל, גרמניה (1992), אחת התערוכות החשובות בעולם. שם הציג את היצירה הקטנה ביותר בתערוכה, "צריך להתחיל תמיד מחדש" – "היא מזכירה לי את החשיבות שבחידוש, בחקירה מתמדת ובאומץ לצאת לדרך לא נודעת".
נושא היותו בן הדור השני לשואה הפך גם הוא למרכיב מרכזי בעבודתו, כפי שבא לידי ביטוי עוצמתי במיצב "חלב שחור", שהוצג בבוקרשט ובמוזיאון חיפה, המציע "מטפורה של חרדה קולקטיבית לאומית ובינלאומית גם יחד".
בשנת 2019 זכה להכרה בינלאומית יוצאת דופן כשנבחר, כאומן ישראלי, לייצג את רומניה בביאנלה בוונציה, תחת הכותרת "שייך לשום מקום ולזמן אחר". הזמנתו להציג את עבודותיו ולייצג את רומניה בוונציה היוותה "הכרה והוקרה בינלאומית" משמעותית. בתערוכה זו, שכללה יצירות ששילבו מחקר טכנולוגי ושימוש במחשבים ובבינה מלאכותית, ואשר הצביעו על "חתירתו לעבר מדיומים חדשים של המאה ה־21", ערך חיפוש סמלי אחר מפת ילדותו והביע כמיהה למצוא מקום שאינו מקום. פיינרו מסביר את המתח הזה: "האדם נתון במאבק פנימי עם עצמו, עם הזמן ועם מקומו בעולם… במובנים האלה, האדם נמצא במצב של חיפוש תמידי, במתח בין מקום וזמן". יצירותיו מאותה תקופה משלבות אובייקטים, דימויים, מראות וזיכרונות, ויוצרות "מסע פנימי וחיצוני בחיפוש אחר זהות ומקום".
מעבר לסטודיו: האומן כסוכן שינוי וריפוי חברתי
מעבר לפעילותו האומנותית הענפה, פיינרו מקדיש את חייו גם לאוצרוּת, להוראת אומנות ולפעילות חברתית וציבורית ענפה. הוא מכהן כפרופסור במרכז האקדמי ויצ"ו חיפה וכמרצה אורח באוניברסיטאות בעולם, ומעביר הלאה לדורות הצעירים את תפיסתו בדבר תפקידו ואחריותו של האומן בחברה.
"היום יום אני מאמין שהאמנות היא לא אמנות לשם אומנות אלא יש לה פונקציה, במיוחד בתקופה הזאת", הוא אומר בנחרצות. "אנחנו זקוקים לדברים שמאחדים אותם כחברה, כקהילה… אני צריך לשרת את החברה." הוא רואה בתפקיד האומן אחריות גדולה, החורגת מגבולות הסטודיו והגלריה אל המרחב הציבורי: "תפקיד האומן… אומן צריך להיות אחראי ובאמת לתת לה ולחברה שמקבלת אותו [להעניק לה], לתת לזה תורה אחרי. ולעשות חברה טובה יותר ולחיות ביחד לא מובן מאליו." מתוך אמונה זו, הוא מקדיש חלק ניכר מזמנו ליוזמות אומנותיות חוץ־ממסדיות, מתוך תפיסה שעל האומן "לצאת מהסטודיו ולהיות מעורב בחברה כדי לפעול למען שינוי המציאות באמצעות אומנות החותרת לתיקון ולריפוי". תפיסה זו ביחס לתפקיד האומן בזירה הבינלאומית "היא ייחודית: הוא רואה בו תפקיד חברתי המתרחש לא רק בסטודיו, בגלריה או במוזיאון, אלא גם במעגל רחב יותר של פעולה ושל חשיבה חברתית, המשפיע על הקהילה והחברה כולה באופן ישיר ליצירת מסגרת לחיים טובים יותר".
גולת הכותרת של פעילותו הציבורית והחברתית היא הביאנלה הים־תיכונית, אירוע אומנות בינלאומי שיזם ומנהל יחד עם אביטל בר־שי, אשתו ואם שלושת בניהם (אור, נטעאל ויאהל), מאז 2010. הביאנלה מתקיימת בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל, בעיר סח'נין ובעיר הולדתו חיפה, ומפגישה אומנים מקומיים עם יוצרים מאזור הים־התיכון ואף ממדינות שאין לישראל קשרים דיפלומטיים עימן. מעבר להיותה אירוע אומנותי, הביאנלה מהווה "מהלך משנה מציאות, המערער על ההגמוניה של המרכז ויוצר חיבורים חדשים". היא מדגימה באופן מוחשי כיצד "אומנות יכולה לחבר, להידבר ולרפא שסעים בחברה הישראלית".
ראש העיר חיפה, יונה יהב, שביקר אותו לרגל זכייתו, הדגיש את הגאווה העירונית בפיינרו ואת הקשר החיפאי המובהק: "אנחנו עוקבים אחריו הרבה מאוד שנים מאוד גאים בו. ובזכות הגאווה וההישגים שלו הגענו לפה… יש אומנות חיפאית גם נכון. מאוד מוצלחת."
כפרופסור בחיפה, פיינרו רואה בהוראת אומנות כוח מניע לשינוי חברתי ולהרחבת אופקים, ולכן חזונו החינוכי משלב יצירה, חינוך וקהילה. "בעיניי, האומן פועל לא רק בתוך גבולות הסטודיו", הוא מסכם. "הוא דמות שיש לה אחריות חברתית ושמעורבת בעיצוב תהליכים חינוכיים ובשיח רחב עם החברה. הגישה החינוכית שלי לא מסתכמת רק בהוראת אומנות, אלא מבקשת ליצור מרחב שבו אומנות משמשת ככלי לשינוי, תיקון והרחבת התודעה – של הפרט ושל החברה".
הענקת פרס ישראל לפרופ' בלו־סימיון פיינרו בטקס יום העצמאות היא שיא ראוי ומכובד למסע אומנותי ואישי רב שנים. היא מכירה בתרומתו הייחודית והמעמיקה לאומנות הישראלית והבינלאומית, ביכולתו לגשר בין עומק רוחני לחדשנות פורצת דרך, וכן במחויבותו הבלתי מתפשרת להפוך את האומנות לכלי לחיבור, ריפוי ושינוי בחברה. יצירתו, הנובעת ממסעו הפנימי והחיצוני בחיפוש אחר זהות ומקום, מגלמת אמירה משמעותית בעלת נופך יהודי־ישראלי ותהודה אוניברסלית, וממשיכה לעורר השראה ולרקום שיתופי פעולה פורצי גבולות. כפי שהוא עצמו מסכם בפשטות ובעוצמה: "זה תפקיד עם הרבה אחריות. ואני עושה זאת באהבה."
