מוסקבה פינת חיפה

היא עלתה לארץ בגיל  שמונה ממוסקבה, סבלה מבריונות קשה מצד חבריה, האמינה שהיא מכוערת ורק בגיל העשרה העזה  להשתתף בתחרות יופי מקומית. אחרי לימודים אקדמאים ונדודים מעיר לעיר, הנהייה שלה  לחיי הזוהר, בגדי מעצבים ולקצב חיים אורבני התחלפה משנישאה למושבניק מרמת הגולן.אז במקום להשתגע בפרובינציה משממון רגשי ומהאימהות, היא העסיקה את עצמה  במה שהיא הכי אוהבת; עריכת ספרות, העלאת פוסטים קורעים ותוססים לרשת וגם התיישבה וכתבה ספר.

מריה אלוני (35), חיה במושב  גבעת יואב ברמת הגולן, נשואה ואמא לשניים, עוסקת בעריכה ספרותית ובליווי כותבים, ונתפסת  כאושיית פייסבוק תוססת. ספרה הראשון למבוגרים "אחת שיודעת" יצא לפני כמה  שבועות לאור וכבר זינק לראש טבלת המכירות של הספרים הדיגיטליים בעיתון "הארץ".

במסע הארוך של מריה  שהחל במוסקבה, והסתיים ברמת הגולן היו כמה תחנות 'אקזוטיות', כמו סיביר;  "כל מה שזכור לי משם הוא שאבא שלי צד דוב פעם  אחת, ושהשיער שלי קפא והפך לנטיפי קרח", היא אומרת.

בגיל שמונה עלתה  לארץ עם הוריה ואחיה, עברה לעומרים, יישוב קטן ליד באר שבע, וחוותה התאקלמות לא  פשוטה שכללה בריונות קשה מצד הילדים ונמשכה שנים ארוכות. "חזרתי לא פעם הביתה  עם שריטות וחבלות," מספרת מריה. "התהלכתי ברחוב ובבית הספר בחרדה תמידית ובראש מושפל. לא ידעתי מאיפה תגיע המהלומה הבאה." בגילאים מאוחרים יותר האלימות התחלפה בלעג, בקריאות גנאי ובהטרדות. "הייתי בטוחה שאני מכוערת מאוד, כי כך
כינו אותי, לעגו למראה החיצוני שלי ללא סוף. איש מעולם לא אמר לי שאני יפה."
רק בגיל שש עשרה, כשבני  המין השני החלו לחזר אחריה הבינה שכנראה אין אמת בדברים, ובגיל שבע עשרה נענתה  להפצרות של חבריה והשתתפה בתחרות יופי מקומית, שזיכתה אותה באחד המקומות הראשונים.
אולם החשיפה לעולם  הזוהר וההצלחה הרגעית גבתה מחיר כבד. "באחת הפעמים בחזרות לתחרות העמידו  אותנו, הבנות, בשורה, ובחנו אותנו בקפדנות כשאנו לובשות טייץ קצרצר וגופיה.לנערות,   שלדעתם היו צריכות לרדת במשקל, הודיעו על כך, מול כולנו."  אך למרות שמריה לא הייתה אחת מהן, היא החלה לפתח הפרעות אכילה שהחריפו ונמשכו גם בתקופת השירות הצבאי  שלה."הייתי בתת משקל ושום דבר ממה שאכלתי לא נשאר בגוף, אך הסביבה שלי לא

הייתה מודעת למה שעובר עליי. דאגתי להסוות ולשמור את זה לעצמי," היא אומרת.

את רוב חייה  הבוגרים העבירה מריה בלימודים אקדמיים בתחום הספרות והכתיבה ובמעברים מעיר אחת  לאחרת. "אני חושבת שגרתי כמעט בכל עיר בארץ. בתל אביב, ברמת גן, באילת, בבאר שבע ובחיפה. הייתי סוג של נוודית אורבנית." ההשתקעות ברמת הגולן הגיעה בעקבות זוגיות עם בן מושב מרמת הגולן, אברי, שאותו הכירה בבר סטודנטיאלי שבו עבדה כברמנית, כאשר למדה באוניברסיטת בן גוריון.
"הוא הגיע לבר עם חבר שלו, שהיה דלוק עליי  ושאפילו לא הייתי מודעת לקיומו," מספרת מריה, "החבר ניגש אליי כדי לומר לי שלום. כשניסיתי להיזכר מי הוא, הבחנתי בבחור חתיך מאוד שעומד לצדו ולא יכולנו  להוריד זה מזה את העיניים."
ההיכרות בין השניים  הובילה לאהבה גדולה אך גם לדילמה קשה. בתום הלימודים מריה תכננה לעבור לתל אביב  ולהשתלב בעבודה בעולם התקשורת, אך לבן זוגה היו תכניות אחרות. "אברי כבר היה  אחרי תואר שני מהטכניון, עבד בהייטק וטס בכל העולם. אפילו התלוויתי אליו  לנסיעות/לפרק זמן של… ניו יורק." אולם העבודה  והחיים בעיר אמללו אותו והוא החליט שהוא רוצה להשאיר מאחור את ההייטק ואת המרדף  אחר הקריירה, לחזור לרמת הגולן, למשק המשפחתי, ולחיות חיים פשוטים של איכר.מריה,  שכל הווייתה עירונית, נאלצה לקבל החלטה קשה. "זה היה או אני או הוא," היא מעידה. "הוא היה אומלל בעיר, למרות המשכורת הגדולה. אני התקשיתי לדמיין את עצמי חיה בסוף העולם." משהבינה שעליה לעבור איתו לצפון אחרת ייפרדו, בחרה בו.
"אברי ורמת הגולן זו חבילה אחת." היא אומרת.
המעבר לרמת הגולן לווה  בהלם תרבות. "אמנם ביקרתי ברמת הגולן בעבר לא מעט פעמים, אבל כשאתה חי שם,  אתה מרגיש שזו מדינה אחרת. אפילו פלנטה אחרת." צחנת הרפת, שבילי בוץ ורפש,  עדרי כבשים וטווסים שחוצים את הכביש, וריחוק מכל סממן של ציוויליזציה,הם שקיבלו   את פניה של מריה. "יש לי אינספור סיפורים הזויים על רמת הגולן, כמי שמגיעה מבחוץ.  זו ממש מובלעת.
אומרים על תל אביב שהיא בועה אבל הבועה האמיתית בישראל היא  רמת הגולן," מספרת מריה ומקוננת על על קצב חיים איטי ומנומנם, על מנטליות  מקומית שונה מכל מה שהכירה ועל סדר עדיפויות שבראשו – משפחתיות וחיים פשוטים. "יש  דברים בלתי נתפסים בעיני שראיתי פה. לא פעם הלכתי ברחוב ואנשים פשוט ניגשו ושאלו  'של מי את?' גם אחרי שש שנים זה עדיין מטריף אותי. למרות שמצד שני, האנשים פה הרבה  יותר נעימים וסבלניים מאשר במרכז."
אין ספק שסגנון  הלבוש המוקפד של מריה וההעדפה לנעלי עקב הם דיסוננס חריף על רקע אופנת הבלנסטון –  סנדלי שורש – מכנסי עבודה המככבים באופנת הרחוב המקומית, והיא הפכה לאאוטסיידרית  של הקהילה. "אנשים עדיין שואלים אותי בפליאה 'לאן את נוסעת?' בגלל קוד הלבוש שלי."
הספר "אחת  שיודעת", דרמה קומית רומנטית עכשווית המגוללת את סיפורה של צעירה תל אביבית גמלונית שמחליטה לצאת מחייה האפרוריים ולרדוף אחר חלומה להיות אושיית אינסטגרם וכתבת אופנה, החל להיכתב לאחר לידת בנה הצעיר כמוצא תראפי מהדיכאון שבאימהות.
גם אם גיבורת הספר, הבדויה, תמר מיטלמן, נתפסת מיידית כאלטר אגו המייצגת את מריה ואת שאיפותיה, הבחירה בגיבורה בת עשרים ושתיים שמתגוררת בתל אביב, נושמת את חיי הלילה ומנסה להתקדם במדיה החברתית ובתקשורת, כשהיא מתעדת את קורותיה בגוף ראשון, אינה מובנת מאליה. עם תינוק יונק, כשהיא מרותקת לבית, מריה ניסתה להיכנס לראשה של הדמות."הייתי עם תינוק ופעוט בבית. חורף קר. בלי חברים או משפחה  למעט בן הזוג. הדיכאון שאחרי הלידה הוציא ממני את החשק לחיות", נזכרת מריה.
"זה לא כמו חופשת הלידה שהייתה לי עם הבכור, בעיר, כשיכולתי ללכת לקניון עם העגלה, לפגוש חברות ואת בני המשפחה שלי." כדי ליצור אמינות בספר מריה נאבקה לצאת מהדיכאון והחליטה לעשות תחקיר מעמיק. ברגע שבנה גדל מעט החלה לנסוע בכל שבועיים-שלושה לתל אביב ולצאת לברים ולמסיבות כדי לספוג את האווירה. "ישבתי לבד
בברים עם דף ועט ודיברתי עם אנשים צעירים שישבו לידי", מספרת מריה.
"הייתי כל כך ממוקדת במטרה של כתיבת הספר שכבר לא היה אכפת לי שמסתכלים עליי מוזר ושניגשים לשאול שאלות. מי שקרא עד כה את הספר, גם קוראות בנות גילה של הגיבורה, אמרו שהן ממש הרגישו שהן נמצאות במקומה, כך שאני יודעת שעשיתי עבודה טובה. חוץ מזה, הספר הזה גרם לי לחזור לחיים."

NO COMMENTS

LEAVE A REPLY