בחוף חפר מוצגת בימים אלו תערוכת צילומים מרגשת בה אנשי הקהילה המקומית נכנסו לדמותם והתאפרו בהשראתם של 32 גיבורי המלחמה שלהם – בניהם הפסיכולוגית שיצרה מסמך מכונן לעבודה עם נפגעי טראומה ושכול, הסבתא האיראנית שמאכילה מאות חיילים, אשת החינוך הדרוזית פורצת הדרך ששכלה את בנה החייל וסיפור אחד נשכח על שוטר בדואי ממוצא שוויצרי שהציל עשרות ממשתתפי הנובה.
איתן אלחדז ברק
במרחב הפתוח של גלריית הרחוב בלב כפר ויתקין, מוצגת בימים אלה תערוכת צילומים מעוררת השראה בשם "שנה של גיבורים". התערוכה, פרי יוזמה קהילתית מרגשת, מציגה 32 פורטרטים של תושבי קהילת חוף חפר, אשר בחרו להנציח 32 גיבורים וגיבורות ישראלים שפעלו בשנה האחרונה. כל אחד מהגיבורים שנבחרו מייצג נדבך אחר בפסיפס הישראלי, וביחד הם יוצרים תמונה רחבה ומרגשת של גבורה ואנושיות.
הבחירות האישיות של כל משתתף בתערוכה חושפות את הדרך בה הם תפסו את מושג הגבורה בשנה האחרונה: "התערוכה מחברת בין אנשים, ערכים ואירועים היסטוריים, ויוצרת חיבור מרגש לסיפורים שמאחורי הקלעים. לא רק שהתושבים בחרו את הגיבורים, אלא הם גם השקיעו מאמץ עצום להתאפר, להתלבש ואף לחיות לרגע בנעליהם של הגיבורים הנערצים עליהם. כך נוצר חיבור אישי ועמוק, שמעצים את החוויה עבור הצופים" מספרת האוצרת, נעמי גורדון חן.
דוגמה מרגשת לכך היא גיתית עמיחי רז, שבחרה בד"ר לילא עבאס כדמות מופת. "הכרתי את לילא בנסיבות טרגיות," היא משתפת, "אך למרות הכאב האישי, היא הקרינה עוצמה אדירה. האופן שבו היא התמודדה עם אובדן בנה, תוך המשך תמיכה בקהילה, ריגש אותי עמוקות."
לילא עבאס: מנהיגה בקהילה, אם שכולה ואשת חינוך פורצת דרך
כשהאדמה רעדה מתחת לרגלינו בשבעה באוקטובר, נחשף הצד היפה והחזק של החברה הישראלית. אחד הסיפורים המרגשים שנולדו מתוך התופת הוא סיפורה של ד"ר לילא עבאס, מנהלת תיכון בפקיעין, אישה שאיבדה את בנה, רס"ן ג'מאל עבאס ז"ל, בקרבות בעזה.
לילא, אם לשלושה, משתפת אותנו בגבורתם של בנה ומשפחתה כולה, משפחה של לוחמים. "ג'מאל גדל בבית של לוחמים", מספרת לילא, "הוא כל כך אהב את הצבא. כשהיה בן 6, הוא ביקש מסבו רובה במתנה ליום הולדתו. כשהיה בן 8, בזמן מלחמת לבנון השנייה, ביקש ממני מדים במידה שלו, הוסיף את דרגות אלוף המשנה של ענאן אביו וביחד עם אחיו יצא 'להילחם' ולדאוג לאוכל לחיילים שעברו במקום. הוא היה מחובר מאוד לאנשים, וראינו זאת בהלווייתו, כאשר אנשים רבים מכל רחבי הארץ באו לנחם".
ביום השבעה באוקטובר, ג'מאל לא היסס. "הוא ידע את גודל השעה ופעל ללא היסוס", משתפת לילא. "הוא היה גיבור עוד בחייו". ב-30 באוקטובר, ג'מאל חזר הביתה לערב אחד לפני שנכנס לעזה. "הוא תיאר לנו את הזוועות שראה, והבטיח שיחזיר את כל החיילים בריאים ושלמים. כששמעתי אותו מדבר, ידעתי שהוא לא יחזור".
ב-18 בנובמבר, ג'מאל נפל בהיתקלות בעזה. "הוא שמע בקריאות המצוקה של פלוגה אחרת, ורץ לחלץ את הפצועים", מספרת לילא, "הוא תמיד היה ראשון, תמיד מוכן להקריב את עצמו למען אחרים. לפי עדות מפקדיו הוא היה חוד החנית של הלוחמים ולא הסכים שמישהו יהיה לפניו. הוא דאג להם והמשפט שנהג לומר לחייליו היה: 'אני תמיד אהיה הראשון כך שאם מישהו ייפגע זה אני ולא אתם'. 'אין מלחמה יותר מוצדקת מזו כרגע, ואני אעשה הכול על מנת להחזיר את הילדים בריאים ושלמים אליכם', כך נהג לומר להורים השכולים".
מותו של ג'מאל הותיר חלל עצום, אך לילא מצאה את הכוח להמשיך. היא לקחה את הכאב והפכה אותו לעשייה, ודאגה לקהילה שלה לסדנאות חוסן, החל מתלמידי בית הספר ועד למשפחות. בנוסף, היא אימצה את היחידה של בנה השני, גדעון, וגייסה את התלמידים והקהילה לתרום ציוד ואוכל ליחידות בצפון. "היא מנהיגה בעדה הדרוזית, מובילה נושאים של שוויון מגדרי, אהבת הארץ ונאמנות", מספרת גיתית עמיחי רז שבחרה בה להשתתף בתערוכה. "היא אישה מעוררת השראה, סמל של עוצמה ותקווה".
לפני כ-5 שנים הובילה ד"ר לילא עבאס את התיכון שהיא מנהלת בתשע השנים האחרונות למקום הראשון במדינה בשיעור הזכאים לתעודת בגרות עם נתון מדהים של 98.7 אחוז זכאות. בנוסף, ללילא חשוב להדגיש את המעורבות בין התלמידים הדרוזים ליהודים. "כולנו עם אחד", היא אומרת. "כשקיבלתי את התפקיד הזה, לפני תשע שנים, כתבו שאישה לא יכולה להיות המנהלת. בוקר אחד אפילו ירו על הבית שלנו. אבל שום דבר לא מפחיד אותי בדרכי הנחושה".
הדמויות שהונצחו בתערוכה מייצגים קשת רחבה של אנשים שצירוף הנסיבות הטרגי הפך אותם לגיבורי העת הזאת: התצפיתניות, החיילים שלחמו בעוז, החטופים ובני משפחותיהם, הלוחמות שגילו אומץ לב, אנשי הטיפול והחוסן ועוד רבים וטובים.
ראש המועצה האזורית עמק חפר, גלית שאול, מדגישה את חשיבות המיזם: "התערוכה הזו היא עדות לעוצמה של הקהילה שלנו. היא מדגישה את כוחם של הסיפורים האישיים, ואת היכולת להתחזק ולהתעצם בזכות דמויות מופת. אני מאמינה שהיא תיתן לכולנו כוח להמשיך הלאה."
הצבא צועד על קיבתו – סיפורה של הסבתא שמאכילה מאות חיילים
"כשמבקשים למצוא את האור גם בתוך החושך העמוק ביותר, לעיתים מגלים אותו בדמויות פשוטות, מלאות חמלה ונתינה. כך מתארת מיכל שגב את הגיבורה שלה, צ'יקי אלגהנאיין (85) : "בצ'יקי חיפשתי אישה שמבשלת, כי אני אוהבת אוכל ואני מאמינה בכוחו של המטבח לחבר בין אנשים. כשחיפשתי באינטרנט, נתקלתי בה – אישה שמקדישה את עצמה לחלוקת ארוחות מאוזנות, טריות וכשרות למפונים מאזורי הלחימה ולחיילים. מאות ארוחות יוצאות מדי יום מביתה." מיכל מספרת בהתרגשות כי צ'יקי הפכה למעשה למטבח חירום נייד, עבור מאות הזקוקים לחום ותמיכה. "היא מהווה תזכורת חזקה," מוסיפה מיכל, "לאופן שבו אדם אחד, עם רצון פשוט לעזור, יכול להשפיע בצורה כה משמעותית."
השוטר הבדואי שגילה תושייה ואומץ לב
בתוך הכאוס הנורא והבלתי נתפס של אירועי השבעה באוקטובר, צמחו סיפורי גבורה רבים, לעיתים של אנשים שלא ביקשו להיות גיבורים, אלא נקלעו לסיטואציה ופעלו באומץ לב נדיר. אחד הסיפורים המרגשים והבלתי מוכרים יחסית, הוא סיפורו של רמו סלמאן אלהוזייל, שוטר שהציל מאות מבלים בפסטיבל "נובה".
מירה'לה זקין, תושבת האזור, מספרת על היכרותה עם רמו: "שלושה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, יצאתי לנחם משפחות שכולות של בדואים ושל חטופים. בסוף הגענו למאהל בדואי, והוזמנו לאכול שם. שם פגשתי את רמו ואת מנהל בית ספר. רמו סיפר את סיפור חייו, שריגש אותי מאוד. לאחר מכן, שאלתי אם אוכל להזמין אותו להרצות אצלנו, והוא שמח מאוד. הפסיכולוגית אמרה שככל שידבר יותר, כן ייטב. ואז עלה פרויקט האמנות הזה, ורציתי לעשות גיבור פחות מוכר. השיחה התחילה בכלל עם הוריו, כדי ללמוד על מקורותיהם. מסתבר שסבא רבא של רמו היה שייח' השייחים במדינת ישראל."
ורמו עצמו מתאר את השתלשלות האירועים הטראגית, שרשרת החלטות מקרית שהפכה אותו לגיבור בעל כורחו: "בכלל לא הייתי אמור להיות שם. לקראת סוף המשמרת יום קודם לכן הציעו לי להחליף מישהי והסכמתי. בשעה 04:30 יצאתי מהבית, לקחתי נשק ו-2 מחסניות, אבל הייתה לי הרגשה מאוד מוזרה. החלטתי באותו רגע לקחת מחסנית שלישית".
כאשר הגיע לפסטיבל, התמונה השלווה התנפצה באלימות מחרידה: "רק אמרתי בוקר טוב ואז באותו רגע היה מטח ירי כבד בכמויות, כזה שלא ראיתי בחיים – מה שהיה לי מוזר זה שלא שמעתי אזעקות". באותם רגעים של אי ודאות ופחד, החליט יחד עם שוטרים נוספים שהיו במקום להורות לאנשים לעזוב את המסיבה ולברוח.
המצב הידרדר במהירות. היו פצועים בשטח, והשוטרים, וביניהם רמו, רצו אל מוקד האש, על אף שהיקף האירוע טרם היה ברור להם. מאוחר יותר התברר שהם ניצבו מול מספר עצום של מחבלים.
רמו נחשף לרגעים של אימה, כולל ירי רקטות וצלפים, ואז החליט לתפוס מחסה בשדה סמוך. לאחר מכן, רמו השתמש ברכב שהיה זמין במקום כדי לבצע מבצע חילוץ נרחב של מבלים, והעביר אותם לאזור בטוח. הוא גילה תושייה ואומץ לב, כשחזר שוב ושוב לאזור המסוכן כדי להציל כמה שיותר אנשים, תוך מסירת מידע על המתרחש.
יוזמת התערוכה ליקא אייל מספרת כיצד נולדה: "המציאות אליה נקלענו חדדה אצלי את המחשבה, כי אנו עם של גיבורי על. רעיון התערוכה נולד מהמציאות אותה אנו חווים ודווקא במצבים קשים כמו אלו, אני מאמינה שכוחינו באחדותינו ובקהילה חזקה".
פרופ' מירב רוט: מגדלור של תקווה בצל הטראומה הלאומית
האירועים הבלתי נתפסים של ה-7 באוקטובר הציבו את החברה הישראלית בפני מבחן קשה מנשוא. אך דווקא בשעות האפלות ביותר, צמחו מנהיגים ופורצי דרך, שהובילו את הדרך אל ההתמודדות והריפוי. הפסיכואנליטיקאית וחקרת התרבות, פרופ' מירב רוט, הייתה בדיוק כזו: דמות מפתח ובעלת השפעה משמעותית, שפעלה בנחישות יוצאת דופן כדי להעניק תמיכה וסיוע לנפגעים ולמטפלים."בסערה הגדולה ביותר שידענו, פרופ' רוט הייתה עבורי ועבור מטפלים רבים אחרים, מגדלור של איתנות ותבונת הלב, של הליכה בדרך החמלה והקבלה". מתארת נעה גרינבוים, עובדת סוציאלית, מטפלת ומנחה קבוצות מגבעת שפירא. שבחרה בפרופ' רוט כגיבורה של התקופה
ברגעים שלאחר האסון, כשעוד ניסו לעכל את גודל האובדן, פרופ' רוט לא היססה. ב-8 באוקטובר, יום אחד בלבד לאחר האירועים הקשים, היא מתארת בראיון קצר עמה כיצד יזמה שיחת זום עם חברה בדרום. במהלך השיחה הזו, היא העלתה מסמך שהתגבש בהמשך ל"10 קווים מנחים לטיפול בנפגעי 7 באוקטובר". מסמך זה, כך נכתב, הפך למראה כיוון עבור קהילת המטפלים, מעין מדריך או מצפן שהתווה את הדרך להתמודדות עם גל הטראומה ששטף את המדינה.
פרופ' רוט לא עצרה שם. במקביל לעבודתה על הקווים המנחים, היא הייתה בין היוזמים והמקימים של ( First Line Med) FML, "הארגון האזרחי לטיפול בנפגעי 7 באוקטובר, במשפחות הנרצחים, החטופים ופדויי השבי". הארגון, שהוקם מתוך הבנה עמוקה של הצורך בתמיכה ארוכת טווח, מספק טיפול בחינם למשך שלוש שנים לאוכלוסייה האזרחית כולה שנפגעה מהאירועים. זהו פרויקט שאפתני, שמבקש לתת מענה לא רק לנפגעים הישירים, אלא גם למעגלים השני והשלישי – של המשפחות (סבים, סבתות, דודים, אחיינים ובני דודים) המיזם הוכתר כפרויקט מוביל בקטגוריית סיוע פסיכואנליטי במצבי חירום ומשבר מטעם הארגון הפסיכואנליטי הבינלאומי
היקף הפעולה של פרופ' רוט היה עצום, ונייר העמדה שיצרה זכה להכרה ולתפוצה רחבה. הוא הפך לגורם מרכזי בקהילת המטפלים, ובמיוחד בהתמודדות עם שכול טראומטי – אחד האתגרים הקשים ביותר שניצבו בפני המדינה. היכולת שלה לתרגם חשיבה מקצועית מורכבת לכדי פעולה מיידית ופרקטית הייתה חיונית במיוחד לאור המצב המורכב שיצר המשבר, בו אנשים הפכו לפליטים בארצם וחוו אובדן, חוסר ודאות וטראומה רבת-פנים. למיזם פורץ הדרך התגייסו 450 פסיכואנליטיקאים מהבכירים בישראל. רוט הייתה שותפה בנוסף להקמת המערך הטיפולי של קהילת קיבוץ בארי ומייעצת למטה משפחות החטופים.
כדי להבין מהיכן פרופ' רוט שאבה את היכולת ואת הרעיונות שנולדו יש מאין, יש להכיר גם את הרקע האישי שלה. מלבד הפרט הביוגרפי שהיא אחותו של יו"ר האופוזיציה וראש הממשלה לשעבר – יאיר לפיד כדור פרופ' רוט היא דור שני לשואה, נושאת מטען היסטורי כבד, שהעניק לה כנראה רגישות והבנה עמוקה יותר של מצבי טראומה המוניים. בנוסף, היא אחות שכולה בעצמה (מיכל לפיד דורבן ז"ל שנהרגה בתאונת דרכים) ובעלת ניסיון רב שנים בעבודה עם שכול טראומטי, הקמת מרפאות פסיכותרפיה לטיפול באוכלוסיות מוחלשות ונפגעי טראומה . שילוב זה בין ידע מקצועי מקיף לניסיון אישי רב שנים הפך אותה לדמות מובילה בתחום (על כך זכתה בשנה שעברה בפרס 'סיגורני' היוקרתי שמעניק הכרה בינלאומית ומענק כספי משמעותי למחקר פורץ דרך בטראומה)
לקום מתוך השכול
במאמר שפרסמה פרופ' רוט בעיתון 'הארץ' בנוב' 23, היא כותבת בין היתר: " כמעט כל מי שאנחנו, אנשי בריאות הנפש, פוגשים מאז 7 באוקטובר, חש באשמה. אשמת ניצולים מקשה על ההחלמה מאובדן. בעבודתי עם הורים שכולים אני אומרת להם תמיד במפגש הראשון: "הסכנה הגדולה ביותר היא האשמה. היא עלולה להקשות עליכם לבחור בחיים… אשמת הניצול משאירה את המתים בחושך. הרגעים האחרונים מזוויעים, אך הם אינם מייצגים את חייהם.." פרופ' רוט מסיימת את המאמר בקריאה לשינוי תודעתי: "חובת הניצולים שלנו אמורה להתעקש על היפוכו. נדבוק בערכים האנושיים, הרוחניים, המוסריים הגבוהים ביותר שנוכל".
כתיבתה של רוט הזכירה לי רבים וטובים שבחרו לתעל את היגון 'וחובת הזיכרון' לטובת עשייה קהילתית. תערוכת 'שנה של גיבורים' מוצבת בגלריית הרחוב שהוקמה לזכרה של אופיר חן שנהרגה בתאונת דרכים בעת טיול בדרום אמריקה בשנת 2011. אמה של אופיר היא נעמי גורדון חן, אוצרת התערוכה הנוכחית שאובדן בתה שהייתה אמנית רב תחומית חולל אצלה מהפך: היא עזבה משרת ניהול מבטיחה, למדה אומנות בקהילה והפכה את מורשתה של בתה למפעל חיים: "כמה מרגש לפתוח שוב תערוכה בגלריית רחוב לזכרה של אופיר חן, ביתי, שבמותה השאירה לנו את החיבור החזק בין אמנות לקהילה. התערוכה היא שיאו של מיזם קהילתי שנולד מתוך רצון ליצור מרחב בו נוכל להתחבר לעתיד משותף וטוב יותר. מתוך רצון לספר בדרך מיוחדת את הסיפורים של האנשים שעמדו מול פני הטרור והרוע. להראות את הרוח ואת החוסן מעוררי ההשראה של החברה הישראלית על כל גווניה".
התערוכה "שנה של גיבורים".
מוצגת בגלריית רחוב ע"ש אופיר חן, משעול גנים כפר ויתקין. עד – 27.5.25
