בן אלחדף, אשר לא שירת בצבא יצר סרט בדוי בו אימו היא אם שכולה שאיבדה אותו, קארין המציאה תוכנה ראשונה מסוגה המאפשרת לחולים במחלת ניוון שרירים קשה, לצייר וליצור בעזרת תנועת האישונים. שני הצליחה להגיע לקבוצה המושמצת של אוהדי מכבי חיפה ‘הקופים הירוקים’ ולבדוק אם הם באמת ברברים ואלימים ונועה לועגת לאובססיית הסלפי והשיתוף. רשמים מתערוכת הסיום הביקורתית ויצירתית של המרכז האקדמי ויצו בחיפה

תערוכת הסיום של בוגרי המרכז האקדמי ויצו תמשך עד ה-23.7 וכדאי לבקר בה. לצד פרוייקטים שבהם המעצב משמש כתצפיתן על תופעה אישית או חברתית, ומוסר דיווח סובייקטיבי המעיד על מצב הכלל, נראה פרוייקטים פרקטיים העוסקים בבעיות חברתיות ובאוכלוסיות בעלות  מוגבלויות וגם קצת ביקורת חברתית על מוסכמות והתנהלויות נפוצות.

כך למשל קארין קומקוב מהמחלקה לתקשורת חזותית המציאה ופיתחה מכשיר ראשוני מסוגו המאפשר לחולי als מחלת ניוון שרירים קשה, לצייר וליצור בעזרת תנועת האישונים. הפרוייקט שלה הפך מקונספט למוצר עובד, פרוטוטייפינג מלא שזכה במקום שלישי בתחרות ארצית. המכשיר הוא למעשה תוכנה שניתן לצייר בה בעזרת העיניים, על המסך יש חמש נקודות המכיילות את העין של הצופה והוא יכול גם לבחור אם ברצונות להשתמש בצבע, כשיש חמישה חיישנים שמגדירים את גבולות הגזרה של העין, לאן היא אמורה להביט.

עוד פרויקטים מהמחלקה של תקשורת חזותית הרשימו במיוחד.  שני ביטן הצליחה להגיע למחוז שלא רבים מצליחים. אחרי הרבה ניסיונו וסירוב עיקש מצד ‘הקופים הירוקים’ היא הצליחה להתחבר עם הקבוצה הייחודית והמסתורית הזו של האוהדים הקיצונים ביותר של מכבי חיפה. ביטן יצרה עשרה סרטונים שמחולקים על פי עשרת הדיברות ובהם הם משתתפים בפנים לא גלויות. לדברי ירון שין , ראש המחלקה לתקשורת חזותית, “כל דיבר הוא תימה לסירטון שנמשך 3 דקות וקורה משהו מדהים ככל שמקשיבים להם. הדעה הראשונית עליהם  מאוד שלילית והמחשבה שהם קיצוניים ברמות מסוכנות, אבל פתאום כשאתה מקשיב להם אתה יודע מה זה להיות אוהד  מתחבר עם הדרך שבה הם חושבים וקורה לך ממש מהפך”.

ביטן מוסיפה כי “לקח לי המון המון זמן לקבל את הרשות שלהם , היה צריך להגיע לחבר’ה הנכונים. עד היום הם לא נחשפו, גיליתי שהארגון שלהם עובד כמו צבא, אפשר ללמוד על אופי החיים שלהם, הקעקועים, הדרך שבה הם מתנהלים מול מועדון מכבי חיפה. הפרויקט שלי מעביר שהקופים הירוקים זה מעבר לתחביב אלא דרך חיים, הרבה חושבים שהם ברברים ואלימים אבל אז מבינים שהם יעשו הכל בשביל מטרה טובה שהיא לעודד את הקבוצה.

בן אלחדף יצר פרויקט אולי פרובוקטיבי משהו ולבטח בועט בפרה האולי קדושה ביותר בישראל שהיא השירות בצבא. אלחדף מעלה סימני שאלה סביב  המושג ״גיבור״ ו״גבר אמיתי״ בחברה הישראלית ומביים סרט מפתיע, בועט ואותנטי, העוסק ״במוות״ של עצמו, לכאורה, בשדה הקרב, כל זאת למרות שמעולם לא גויס לצה״ל. בסרט רואים את אימו האמיתית בוכה כשהיא מדברת לכאורה על בנה שנפטר בעת שירותי הצבאי, שהכל למעשה מבוים ואינו נכון.

shanie_bettan_1

 

הפרויקט של נועה כהנא ‘שניה אחת’ הוא רלבנטי במיוחד לעידן המוחצנות  השיתוף והרשתות החברתיות. לתחושתה, בכולנו קיים הצורך האינסופי לתעד כל רגע נתון ולהראות כמה טוב לנו, בין אם זה רגע משמעותי וחד פעמי ובין אם זה רגע סתמי וחסר תכלית (כמו צילום ארוחה או איך הרגליים שלנו נראות בים), העיקר שכולם יראו כמה אנחנו  מאושרים, לכאורה. הפרויקט עוסק במתיחה של השנייה הזו שבה אנחנו מחייכים אל המצלמה, על גבי 8 דקות שלמות שבהן ניכר המאמץ להיראות מאושר.

נעה יצרה מעין תמונות נעות של ‘סלפי’, אפיזודות מאוד מאוד מאושרות אבל במקום צילום אחד העמידה את המצלמה ואמרה להם לא לזוז במשך 8 דקות. לאט לאט אותו חיוך של אושר הופך להיות עווית של סבל . המצולמים  ממש סבלו אחרי שתי דקות”מספר ירון שין ראש המחלקה לתקשורת חזותית שליווה את המשתתפים במסיבת העיתונאים.

ענת פרי טל הציגה את “אכלו לי שתו לי”, פרויקט המציע נקודת מבט צינית על החצר האחורית של קיבוץ מעלה החמישה, כפי שמשתקפת מלוח המודעות בכניסה לחדר-האוכל.

הפרויקט מתבסס על מודעות אותנטיות שלוקטו מארכיון הקיבוץ. כל המודעות עוסקות בנושא אבידות וחוסרים ונימתן הקנטרנית מעידה על האשמה בגניבה חמורה.

ע”י סיור ברחבי הקיבוץ המאויר, ניתן להכיר את האנשים שמאחורי המודעות- כל אחד סגור בעולמו, מתלונן על חסרונו, כשבפועל- כל אחד גנב דבר מה בעצמו.

אור נגר  מתעמתת עם ההחלטה המשפחתית לעבור לחיות בפנימייה, בסדרת צילומים ודיווחים פיוטיים היא חוזרת לפנימיית נעוריה ומוסרת מסמך של אדם בוגר המסתכל על עברו במבט ביקורתי.

זו שנתו האחרונה של פרופ’ דוד אלכסנדר כראש המרכז האקדמי ויצו. כשהוא נשאל מה מייחד את התערוכה הזו על פני האחרות שראה בכל 14 שנות כהונתו הוא אומר שהמאפיין המרכזי בעיניו הוא השתלטות הטכנולוגיה. “זה מתבטא בחלק לא מבוטל מהעבודות הגמר של המחלקה לצילום אבל גם במסלול תקשורת חזותית , זה כנראה הטרנד הצפוי והטבעי. ביום פתיחת התערוכה אני עושה לי נוהג להגיע אליה לפני כולם ולהתבונן לבד בעבודות, כשהגעתי לכאן פתאום הרגשתי לכוד על ידי מסכים והקרנות מדיה. המון עבודות, גם באיור למשל ובטח  השיח הם בסביבות מסך, זו לא הערכה של טוב או רע כי מה שקובע בסופו של דבר זה התוכן , יחד עם זאת וסליחה על הקלישאה המרוטה אבל לפעמים גם המדיום הוא המסר”.

 

4 COMMENTS

LEAVE A REPLY

85 + = 86