בין גבורת כיתות הכוננות להפקרה בקו האש: יומן מצולם מהגליל המערבי, שבו הטכנולוגיה דוהרת קדימה והאדם הפשוט נותר מאחורי בטונדות קרות
מאת: איתן אלחדז ברק נהריה וגבול הצפון, מרץ 2026
השמיים מעל הגליל המערבי כחולים בצורה כמעט אירונית. ביום אביבי כזה, "הקסם של היומיום" אמור להימצא בפריחת היסמין או ברעש הגלים של נהריה. אבל במרץ 2026, הקסם הזה נשבר. מעלינו, מסוק קרב "פתן" (אפאצ'י) חוצה את התכלת, תזכורת רועמת לכך שמבצע "שאגת הארי" רחוק מלהסתיים. כאן, בגבול הצפון, המציאות אינה מתרחשת על פני השטח, אלא בשני קטבים: גבוה בשמיים, ועמוק מתחת לאדמה.
הפרק התת-קרקעי: רפואה בבטן האדמה
התחנה הראשונה שלי היא המרכז הרפואי לגליל בנהריה. על פני השטח, בטונדות כחול-לבן חוסמות את הכניסה לאגף הדימות, מגינות על מה שנותר חשוף. אבל הסיפור האמיתי נמצא למטה.
ירידה לקומה מינוס 1 (או "קומת מחסן-חירום" כפי שמורה השלט) מגלה עולם מקביל. שם, בתוך מה שהיה פעם חניון או חלל לוגיסטי, פועלת "פנימית ה'". המסדרונות ארוכים, מוארים באור פלורסנט קר, וצנרת חשופה רצה על התקרה כמו עורקים של יצור ענק.
פגשתי שם את הצוות – רופאים ואחיות שמנהלים שגרה בתוך הלא-שגרתי. יש משהו מעורר השראה, ואולי אפילו "קסום" במובן הסוציולוגי, בדרך שבה הם מצליחים לשמר אנושיות בתוך מרחב מנוכר כל כך. הם עומדים ליד עמדת המחשב הניידת, בודקים מדדים, מחייכים למטופלים, בזמן שמעליהם משתוללת מלחמה.
השקופים של קו העימות
ביציאה מהחולים, על קיר בטון חשוף, אני נתקל בגרפיטי של דמות אישה מצדיעה. זהו "קוטקיט" (Kotkit), אמנות רחוב שמנסה להפיח חיים בתוך האפרוריות של המיגון. אבל הצדעה לבדה לא תספיק לקשישים ולבעלי המוגבלויות של קריית שמונה וזרעית.
המחדל זועק מהשטח: מאות קשישים נותרו ביישובים צמודי גדר ללא ממ"דים. המדינה הבטיחה בנייה, אך הבירוקרטיה ניצחה את הביטחון. "אין פה יום ואין לילה", אומרים התושבים. הם מרגישים שהפכו ל"שקופים". עבורם, המודרניות אינה קידמה, אלא סבך של קבלנים לא מתאימים ותקציבים תקועים. המרחב המוגן, שאמור להיות זכות בסיסית, הפך למותרות שהם לא יכולים להרשות לעצמם.
דוד מול גוליית הגרסה הדיגיטלית
ובתוך כל הקושי, יש רגעים של התעלות. אתמול בגזרת מטה אשר, כיתת כוננות מקומית עשתה את הבלתי יאומן: הם הפילו כטב"ם חמוש של חיזבאללה באמצעות ירי מנשק קל.
במלחמה של טכנולוגיה עילית, בינה מלאכותית ונחילי כטב"מים, דווקא הלוחם הפשוט עם הרובה האישי הצליח לשבש את ה"מכונה". מפקד כיתת הכוננות אמר לי בחיוך עייף: "אנחנו אוהבים פה אתגרים". זהו בדיוק אותו שריד של הרוח האנושית שמסרבת להיכנע לאוטומציה של ההרס.
סיכום ביניים: הצפון של מרץ 2026 הוא מקום של ניגודים חריפים. מצד אחד, חוסר אונים של אוכלוסיות מוחלשות שנותרו ללא הגנה, ומצד שני, גילויי גבורה יומיומיים ותפקוד יוצא דופן של צוותי רפואה בתנאי דחק. המשימה שלנו היא להמשיך לתעד את הרגעים הללו, להחזיר את המבט לאלו שנשכחו מאחורי הבטונדות, ולחפש את הקסם גם כשהוא קבור עמוק מתחת לאדמה.
