בזמן שהחיזבאללה מטווח והרחובות מתרוקנים, נותרו מאחור אלו שלא מוכנים להיות פליטים בארצם. מהסטודנטיות במרכז המסחרי ועד הלוחם הוותיק שלא זז מהבית 66 שנה – מסע בעיר המטווחת בישראל כדי לתעד את ה"צומוד" הישראלי, זה שמתקיים בין תפילה למסוקי קרב לבין החיוך של כלב קטן בתוך האש.
איתן אלחדז ברק
בקריית שמונה, השקט הוא לא היעדר רעש; הוא נוכחות פיזית כבדה, כמעט חונקת. הדבר הראשון שבולט בעיר הוא לא מה שיש בה, אלא מה שחסר: שאון המכוניות, צעקת הילדים בגינה, הריח המוכר של יום-יום רגיל. הגעתי לכאן, לעיר שזכתה בתואר המפוקפק "המטווחת ביותר בישראל", כדי למצוא את האנשים שבוחרים להישאר כשהשמיים מעליהם בוערים.
צללים של מלחמה: כשטנקים חוצים מעברי חצייה
הסתובבתי ברחובות השוממים, שם פה ושם חולף "אמיץ" תורן על סקוטר, מפר את הדממה בדרך לקנייה דחופה או למשמרת בעסק חיוני. "אל תסתובב כך לבד", צעק לעברי בחור שיצא לרגע מאחד הבתים, פניו חרושות דאגה. "זו תקופה מתוחה", הוא הוסיף ומיהר להיעלם פנימה, משאיר אותי לבד עם המצלמה.
האור ברמזור התחלף לירוק, אבל במקום משפחתית בדרך לסופר, עצר שם האמר מאובק. רגע לאחר מכן, משאית ענק נושאת טנק כבד חלפה על פני הכביש הראשי. הניגוד בין צבע החקי הצבאי לסימני הדרך העירוניים הוא הסיפור כולו: עיר שהפכה לבסיס, וחיים שנלכדו בין הזחלים.
כמה רחובות משם, המלחמה כבר לא הייתה רק רעש רקע. נעמדתי מול בית מגורים שחציו הרוס לחלוטין. במקום פועלת יחידת החילוץ של פיקוד העורף, מתרגלת פינוי פצועים בין ההריסות. מעליי, רעש מסוקי קרב חדר את האוויר. הרמתי את המצלמה ותפסתי מסוק אפצ'י שיורה נורי הטעייה – זיקוקים של פחד מול שמיים אפורים. שעות מאוחר יותר התברר שהיה זה ירי מאסיבי של חיזבאללה, והמסוקים הוזנקו לסייע לכוחות שנפגעו.
חלומות בזום ופלאפל בצל האיום
במרכז המסחרי ליד התחנה המרכזית, פגשתי את מאיס (24) וקורל (22). הן ישבו חסרות מעש, מנסות להפיח חיים בחנות הפלאפל הסמוכה, שסובלת מירידה דרמטית בלקוחות. מאיס, סטודנטית להנדסה ב'תל חי', מנסה לשמור על שפיות אקדמית בתוך הכאוס.
"אנחנו לא ישנות בלילה", אומרת מאיס. "בבוקר אנחנו קמות לעבודה, ובמקביל לומדות בזום. זה שוחק." קורל מביטה ברחוב הריק ומוסיפה: "לאן נעזוב? יש מלחמה בכל מקום. אבל עתיד? לא, אני לא רואה פה עתיד כרגע. אין עבודות, אין שגרה." מאיס מספרת לי על בחור אמיד שמימן בתחילת המלחמה מלונות לקשישים ללא מרחב מוגן. זהו הצד היפה של המלחמה – הערבות ההדדית בתוך האין-ברירה.
לידן פגשתי צעירים ממשפחות צד"ל. 150 משפחות כאלו מתגוררות בעיר מאז הנסיגה בשנת 2000. הם, שכבר איבדו בית פעם אחת, מפגינים חוסן מעורר השתאות. "אנחנו לא מתפנים", הם אומרים בנחישות, מזכירים לנו ששורשים יכולים לצמוח גם מתוך טראומה.
הזיכרון של שמעון: מתותחן ב-82' ועד היום
שמעון זריהן (66) הוא עמוד התווך של הזיכרון המקומי. הוא גר כאן כל חייו ולא עזב מעולם, גם לא בשבעה באוקטובר. "לא התרגלנו לזה", הוא אומר בקול שקט. "מה שמחזיק אותי זו התקווה שזה ייגמר." שמעון, לוחם תותחנים לשעבר שנלחם בלבנון ב-1982, זוכר את הבטחות העבר. "אני זוכר את בגין אומר 'אף קטיושה לא תיפול'. מאז ראינו את 'ענבי זעם' ולבנון השנייה. אני רק מקווה שהפעם יהיה לזה סוף."
שמעון מייצג דור שלם שלא מחפש גבורה, אלא פשוט את הזכות להתפלל בחמש וחצי בבוקר ולצאת למשמרת במפעל הביטחוני בשש וחצי, כאילו העולם לא בוער בחוץ.
סילביה ואושרת: האמונה שבין הריסות למקלט מצוחצח
בפתח ביתה פגשתי את סילביה דהן, אישה שכל כולה אמונה ונחישות. "כשאני רואה את המסוקים, אני מרימה ידיים לשמיים ומתפללת שלא יהיו פצועים," היא אומרת. סילביה לא התפנתה כי בעלה חולה אונקולוגי, והמעברים קשים עליו. "אין לנו אפילו ממ"ד. יש לנו שניות ספורות לרוץ כשיש התראה מיידית."
סילביה, שמנהלת מרפאת רפואה משלימה, חיה בחוסר וודאות כלכלי ונפשי. "מה אני אשמה שיש מלחמה? אתמול היו עשרים ושלוש אזעקות. אנחנו פשוט שמים ידיים על הראש ומתפללת." היא מצביעה על שבר טיל שנפל על האולפנית מול ביתה. המוות כאן הוא לא סטטיסטיקה, הוא שכן מעבר לכביש.
ניגוד חד לסילביה מצאתי במקלט של אושרת בשכונת שפרינצק. המקלט מצוחצח, נקי, מריח מבית. "אני דואגת שתהיה כאן תחושה של בית", היא אומרת בזמן שבן זוגה ישן על אחת ממיטות הקומותיים והטלוויזיה דולקת. זהו הניסיון הנואש ביותר – להפוך בטון קר לבית חם.
קאי וציון: אהבה שהיא חומת מגן
המרואיין האחרון שפגשתי היה ציון (73). הוא נולד כאן ולא הולך לשום מקום. הסיבה? קאי, הכלב הקטן והחמוד שלו שתמיד נמצא איתו ברכב. "הוא טוב יותר מאנשים וגם מהממשלה" אומר ציון בחיוך חם החיוך בתוך הרכב הצהוב, הוא אולי הרגע הכי אנושי שמצאתי בעיר. ציון מגן על קאי, וקאי, בדרכו שלו, מגן על השפיות של ציון.
תובנות על סף הגבול: הצומוד שבין ייאוש לתקווה
כשאני מביט דרך העדשה בתושבי קרית שמונה, אני מבין שיש כאן משהו מעורר השתאות, כמעט בלתי נתפס. זוהי היאחזות בבית ובאדמה שאינה זקוקה למילים גבוהות או לאידאולוגיות מורכבות. זהו ה'צומוד' הישראלי בגרסתו המזוקקת ביותר.
המושג "צומוד" (Steadfastness) מושאל לעיתים קרובות מהשכנים שלנו, אבל כאן, ברחובות שכונת שפרינצק או ליד התחנה המרכזית, הוא מקבל פנים חדשות. הצומוד הזה אינו עושה גלוריפיקציה של האדמה והמוות. להפך, הוא מקדש את החיים הפשוטים ביותר. הוא פשוט נאחז בסדר היום שאדם רגיל לו, בשגרה שהיא חבל ההצלה האחרון לפני התהום.
זהו הצומוד של ציון, שנשאר בעיר הרפאים פשוט כי יש לו חיות שהוא צריך לשמור עליהן, כי האחריות לכלב קאי גדולה מהפחד מהקטיושה. זהו הצומוד של סילביה, שנשארת בגלל ערך אנושי עמוק כמו הדאגה לבריאותו של בעלה. זהו החוסן הישראלי של אותו אמיד אלמוני ששוכר מלון לזקנים, מבין שהקהילה היא המקלט האמיתי.
זוהי העמידה של שמעון, שלא זז מביתו יותר משישים שנה. הוא ראה מלחמות באות והולכות, ראה מנהיגים מתחלפים והבטחות מתפוגגות, והוא עדיין שם – נאחז בקרקע ומקווה שמישהו, מתישהו, ישים סוף לאיום מלבנון.
העמידה האיתנה הזו היא עמידה של חוסן מורכב. היא מפגינה ביקורת בלתי מתפשרת על הרשויות, על חוסר הוודאות הכלכלי והנפשי, על הממ"ד שחסר ועל הפיצוי שלא מגיע. אך באותה נשימה ממש, היא מושיטה יד לתקווה כמעט תמימה לשלום. "הלוואי שנוכל פעם לאכול חומוס בסוריה ולקפוץ לטעום 'לילות ביירות' בלבנון", אמר לי אותו צעיר בן למשפחה של צד"ל. במילים הללו מקופל כל הסיפור כולו: הרצון לנורמליות בתוך טירוף, השאיפה לטעום מהמתוק של השכנים במקום להיכוות מהאש שלהם.
קרית שמונה מחזיקה בתואר המפוקפק של העיר המטווחת ביותר, אבל היא צריכה להחזיק בתואר של העיר העקשנית ביותר. עד שהשקט יחזור, תושביה ימשיכו לשים ידיים על הראש בזמן האזעקה, להתפלל לשלום המסוקים, ולשמור על הבית – כי בשבילם, אין מקום אחר.
