החיים יכולים להביא לנו תהפוכות ו"הפתעות" מכל מיני סוגים, אבל אם להתחיל מהסוף, היום בגיל 82, אני יכול להגיד שאם יש משהו שלמדתי הוא שאני לא מפחד למות. אני נהנה מהחיים וכמובן לא אתנגד לתת את התור שלי לאחר לפניי, אבל אני כבר לא מפחד. החיוך חזר לי לפנים, יחד עם האופטימיות שתמיד הייתה.
בשנות ה-70 הייתי סגן מחוז חיפה והצפון של הפרקליטות, והובלתי פרשות רצח מהידועות בישראל דוגמת רצח רחל הלר ופרשת עמוס ברנס, רצח אילן אשרוב ורבות נוספות. החיים, כמו החיים, גלגלו אותי למחוזות אחרים, בין היתר בארה"ב ואנגליה, עד שהחלטתי לשוב ולהתגורר בישראל, לחזור לעבוד כאן ולחיות פה את המשך חיי בשקט וברוגע. אלא שלגורל היו תוכניות אחרות.
עם החזרה לארץ, אובחנתי כחולה סרטן בגרון, מחלה שכמובן לוותה בטיפולים וניתוחים עד להחלמה, אלא שלאחר המחלה הזו, אובחנתי גם בסרטן בוושט ובקיבה. במקרה הזה הבשורות כבר היו פחות טובות ועברתי הליכים רפואיים קשים של כריתת חלק מהקיבה והוושט, עד למצב בו כיום איני יכול לישון בשכיבה אלא רק בישיבה. גם טיפולי ההקרנות והכימותרפיה לא עזרו, ושיחת "יחסינו לאן" עם הרופא לא איחרה לבוא – בעודי יושב מולו, כשהוא מספר לי שנותרו לי 18 חודשים לחיות או שאעבור ניתוח בסיכון גדול. צלחתי את הניתוח, רק שמאז כאמור גופי כבר לא כשהיה, השרירים כמעט ואינם ורזיתי באופן משמעותי.
מצד אחד קוראים לי פלא רפואי, איך הצלחתי לעמוד בכל הטיפולים הללו, איך אני עדיין קיים. אבל לא תמיד אפשר למשוך זאת לעד, ולאחרונה כבר חלה הדרדרות במצבי הפיזי – מצב ריאות מאוד ירוד, איבוד משקל בקצב אדיר ובדיקת דם שהוגדרה פשוט כגרועה ביותר. אלא שכאן דווקא החיוך חזר אליי.
כשישבתי ודיברתי עם רופאת המשפחה שלי, אמרתי לה שאני לא רוצה למות אבל אני לא מפחד מזה. שאם מישהו רוצה את התור שלי אני מוכן לתת לו אותו, אבל אם הגיע התור שלי, אני רוצה שהדרך לשם תהיה קלה ולא רצופת סבל. מאז ומעולם הייתי הטיפוס הכי אופטימי שיש, מחפש רק לחייך, גם עכשיו, בבית המשגע שאני גר בו באושר עם אשתי. אמרתי לרופאה: תשמעי, אני רוצה שיהיה לי קל.
אז נכנסה לתמונה 'צבר רפואה' עם ההוספיס שאני מקבל בבית, בחיבור שעשתה הרופאה שלי בינינו. אז נעצרה הנפילה החופשית שלי. אם לומר את האמת, המעשה שעשתה עבורי הוא כל כך גדול, שאם יש סיבה לאדם להיות רופא, זו האפשרות לעשות כאלו מעשים גדולים. אני מקבל הדרכה, צוות רפואי צמוד שמגיע עד אליי, עובדת סוציאלית וליווי בכל שעות היממה. כשכואב לי, כשאני זקוק לליווי, לסיוע בשאלות, לטיפול רפואי או לכל דבר שאני או אשתי זקוקים לו. אצלי בבית.
קראתי בזמנו מאמר מאוד יפה עם בחורה צעירה שאמרה כי אמה מתה במקום זר במקום בבית שלה והיא לא תסלח לעצמה לעולם. במקרה שלי אני יודע שזה לא יקרה. לי יש את המקום הנוח בבית שלי, עם האוכל שלי, עם אשתי, משקיף מהמרפסת בבית האבן העתיק שלנו לעבר הים וסביבי העציצים ואדניות הפרחים. באושר. ולעתים אני אף יוצא לבית הקפה שמעבר לפינה, לשבת ולשתות כוס מיץ, להנות מהמעט שיש לי בחיים, גם לאדם שעבורו אוטוטו הם מסתיימים.
זה הרי ברור שאני צועד לקראת הסוף, אבל עכשיו אני לא מפחד מזה. הרגיעה חזרה לחיים שלנו בבית, החיוך שב אל הפנים. מה שהפחיד אותי היה הפחד עצמו, הכאב שאי אפשר לברוח ממנו, עם כל אלו יותר קל לי עכשיו להתמודד. כן גם עם יומי האחרון. אני אולי לא מתנהל כמו ארנב, אבל הצב הזה מחייך.
הכותב הוא עדי בראונר, בעבר דמות מאוד בכירה במחוז הצפון, כסגן סגן מחוז חיפה והצפון של הפרקליטות, שעמד במרכזן של פרשות רצח רבות, חלקן אף מאוד מפורסמות
