רומחים וזרי פרחים: הקרב שנשכח והברית שהתגלתה מחדש בין חיפה להודו

האיש והתגלית 

השקט המכובד של בית העלמין הצבאי הבריטי בחיפה הופר הבוקר ברחש צעדים ובדיבורים בשלוש שפות. בין המצבות המסותתות בקפידה, התכנסו קצינים במדים צחורים, דיפלומטים, אנשי ציבור ותושבים, כדי לחלוק כבוד לסיפור כמעט בלתי ייאמן: שחרור חיפה, ב-23 בספטמבר 1918, במה שמוגדר כהסתערות הפרשים האחרונה והגדולה בהיסטוריה, שבוצעה על ידי חיילים הודים. עדות חיה לכוחה של מורשת לחבר בין שתי אומות במרחק אלפי קילומטרים.

האיש שאחראי במידה רבה על החייאת הזיכרון הזה הוא יגאל גרייבר, מהעמותה לתולדות חיפה. במשך שנים, סיפור הגבורה של הפרשים ההודים, שהסתערו עם רומחים בלבד מול אש מכונות ירייה של הצבא העות'מאני, כמעט ונשכח. "מי שחשף את הסיפור בשנת 1993 היה פרופסור יצחק גורדון ז"ל", מספר גרייבר, "אבל זה נשכח וירד לתהום הנשייה. ב-2010, חשפנו אותו מחדש, והיום אנחנו כבר בטקס ה-15". דבריו של גרייבר חושפים תובנה מרתקת: ההיסטוריה אינה רק מה שהיה, אלא מה שאנו בוחרים לזכור. והבחירה לזכור את הקרב הזה, שינתה את מערכת היחסים בין עיר שלמה למעצמה אדירה.

המסעדנית שגילתה מחדש את החיבור שלה להודו 

הקשר הזה אינו רק היסטורי, אלא גם אישי ועמוק. עבור רינה פושקרנה, מייסדת רשת המסעדות "טנדורי" ובת ליוצאי הודו, האירוע הוא סגירת מעגל. "זאת הפעם הראשונה שלי כאן, והגיע הזמן שאבוא", היא אומרת בהתרגשות. "אבי הגיע מהודו והתיישב כאן. לגלות פתאום את הקשר האמיץ הזה בין חיפה להיסטוריה ההודית זה מדהים". סיפורה של רינה ממחיש כיצד המורשת הזו אינה נחלתם של ספרי ההיסטוריה בלבד, אלא זורמת בעורקיה של הקהילה ההודית בישראל, ומוסיפה טעם וצבע לקשר המיוחד.

ראש העיר לא האמין 

ההכרה בחשיבות האירוע הגיעה לרמות הגבוהות ביותר, כפי שהעיד ראש העיר, יונה יהב, בנאומו. הוא תיאר בכנות כיצד העיר חיפה עצמה לא הייתה מודעת לעומק הסיפור עד לפני שנים לא רבות. "חשבנו שאנחנו יודעים הכל על ההיסטוריה של העיר הזאת", אמר, "ופתאום, קצין בריטי (הכוונה ליגאל גרייבר) מגיע ומספר לנו… וזה היה הלם. באותו הרגע החלטתי שהעיר הזאת עומדת להנציח את הסיפור הזה". ההחלטה הזו הפכה את יום שחרור חיפה לחלק מהנרטיב הרשמי של העיר, וחיזקה את הקשרים באופן חסר תקדים.

בהודו כל ילד יודע 

בצד ההודי, החשיבות לא פחותה, ואולי אף עולה עליה. בראיון שקיימתי במקום עם ויג'אי פטיל, נספח חיל האוויר ההודי, הוא הדגיש את מקומו של הקרב במורשת הלאומית. "'יום חיפה' מהווה אבן דרך חשובה בהיסטוריה ההודית", הסביר. "הגבורה וההקרבה של החיילים… הונצחו בספרי ההיסטוריה". שגריר הודו בישראל, ג'יי פי סינג, הוסיף בנאומו כי "בדלהי יש לנו כיכר בשם 'טין מורטי חיפה צ'וק' – כיכר חיפה. אנו עורכים שם טקס גדול מדי שנה". המחוות ההדדיות הללו הן ההוכחה כי הקשר אינו חד צדדי; הוא גשר איתן של כבוד הדדי.

כשהטקס מסתיים וזרי הפרחים מונחים על האנדרטה, נותרת תחושה של השראה. סיפורם של הפרשים מג'ודפור וממייסור מלמד על האופן שבו מעשה גבורה אחד, שנשכח וכמעט אבד, יכול לשוב ולהדהד כמאה שנים מאוחר יותר ולהפוך לבסיס של ידידות אמת בין עמים. הם רכבו לכאן פעם אחת, לפני למעלה ממאה שנה, אך מורשתם ממשיכה לדהור קדימה, היישר אל תוך ליבם של תושבי חיפה והודו כולה.