הדרך חכמה מההולך בה: מסע אומנותי בין בזלת, נייר וזיכרון

במציאות ישראלית דוחקת ונעולת מטרה, אנחנו רגילים למדוד את חיינו בנקודות הגעה. אך בפתחן של התערוכות "מדאו לדו – רוח הדרך" במוזיאון וילפריד ובטיקוטין . מתגלות עבודות האומנות שנעות מצילום, רישום ועד למיצב 'דרך הריקות' של יאסואקי יונישי. אלו ועוד מהדהדות כהזמנה להשיל את המשא ולהיזכר כי הדרך אינה המרחק שבין נקודה א' לנקודה ב'. היא הקשב לכל צעד וצעד, והידיעה שהמסע הארוך ביותר הוא מהראש ללב

הפרק הראשון: החיפוש אחר העקבות

המסע שלנו מתחיל במוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע, באולם המוקדש לחיפוש הדרך הפנימית. כאן, הדאו (הדרך) מתגלה כשאלה. מול יצירתה הרפלקטיבית של האמנית ההודית שילפה גופטה, אנחנו נעצרים. העבודה מזכירה מבדק ראייה, אך השורה האחרונה בה מיועדת "ליודעי חן בלבד". "שאלתי את עצמי: מה מניע אנשים לצאת לדרך?" אומרת אוצרת התערוכה שיר מלר ימגוצ'י, "מה מניע אותנו לעזוב את המקום המוכר ולחפש משהו במקום אחר?".

התשובה מתחילה להתבהר מול גרסתה של ענת שרייבר למשל "עשר התמונות של הרועה והשור". זהו סיפורו של תלמיד הזן שמחפש את עקבות השור – הוא האגו שלנו, שתמיד רוצה להשיג עוד. "החוכמה של הדאו היא חוכמה של פשטות", מזכירה שיר מול המגילות של איתמר פרוקצ'ה. "זה להיות בתואם עם המציאות ולא בחיכוך תמידי איתה". הצעד הראשון בדרך הוא ללמוד להבחין בסימנים, בעקבות שמתגלים רק למי שמאט את הקצב.

הפרק השני: הֶלֶךְ בנתיבי הזיכרון

אנחנו ממשיכים לאולם השני, שם הדרך הופכת למסע בזמן. האמנית טלי נבון פוסעת בעקבות יומנו של וילפריד ישראל משנת 1925. וילפריד, האיש שהציל אלפי ילדים בשואה וזכה להערצתו של איינשטיין, חיפש בהודו את "משכן השלום".

טלי נבון לא נסעה להודו, היא "נסעה יחד עם וילפריד אל השקט". בעבודות הרישום והווידאו שלה, הדמויות הולכות ומתמוססות לתוך הקנבס, עד שנותרת רק הצעידה עצמה. כאן ה"דאו" הוא השלמה עם הזיכרון – היכולת להפוך את חומרי העבר לחומר גלם של חמלה ושקט בהווה הישראלי הסוער.

הפרק השלישי: כנסיית הריקות

המסע מצפין אל פסגת הכרמל, אל מוזיאון טיקוטין. שם, בלב חלל התצוגה, הדרך מקבלת גוף פיזי במיצב של האמן היפני יאסואקי אונישי. אונישי, המפסל ב"כמעט כלום", מציג את "דרך הריקות" (Way of Emptiness).

אלפי רצועות נייר לבנות משתלשלות מהתקרה כנטיפי אור, מגיבות לכל נשימה של המבקר. "העין הופכת את הריק ל'יש'", מסביר אונישי בעודו שפוף על הרצפה בתהליך עבודה מדיטטיבי. למרגלות הנייר המרחף מונחות אבני בזלת מקומיות, כבדות ועתיקות. זהו רגע הזיקוק של הדאו: המפגש בין השברירי לנצחי, בין הנייר המרחף לכוח הכובד. האוצרת מכנה זאת "כנסייה של ניירות" – מקום שבו אפשר פשוט לעצור ולהקשיב לריקות.

הפרק הרביעי: ה"דו" – אמנות הנוכחות

ככל שאנחנו מעמיקים בטיקוטין, הדרך מתפצלת לאמנויות ה"דו" (DO) – כל אחת מהן היא שער אחר לאותה אמת.

בצ’אדוֹ (דרך התה), הדרך היא המפגש בין המארח לאורח בחדר תה שנבנה במיוחד.

בשודוֹ (דרך הכתיבה), הקליגרפיה של קזואו אישיאי וטומוקו קאוואו מראה כיצד הגוף עצמו הופך למכחול.

באמנויות הלחימה – קיודו (קשת), איאידו (חרב) ואייקידו (הרמוניה) – הדרך אינה ניצחון על האחר, אלא איחוד של גוף ונפש.

אמנים כמו אליקה מצויה, אלכס קרמר ומאיה כהן לוי מראים לנו ביצירותיהם העכשוויות שהיוצר עצמו הופך לדרך. ובפטיו, המעגל נסגר: "ללכת בין הטיפות" של נובויה ימגוצ'י – טיפות פלדה המהדהדות את ה'אנסו', המעגל האינסופי שאין לו התחלה וסוף.

הפרק האחרון: גשר על פני מים סוערים

בסיום המסע, אנחנו מגלים ששני האספנים שהקימו את המוזיאונים הללו – וילפריד ישראל ופליקס טיקוטין – הם עצמם היו עוברי דרך. שניהם נמשכו למזרח בצעירותם בברלין, שניהם ניסו לשרוד את החושך של מלחמת העולם השנייה (וילפריד במחירו הנורא), ושניהם הותירו לנו גשר.

"החיים הם יצירה אמנותית", כתב וילפריד ביומנו לפני מאה שנה. היום, כשאנחנו פוסעים בין הזורע לחיפה, אנחנו מבינים את כוונתו. הדרך לא נועדה להביא אותנו למקום אחר, אלא להחזיר אותנו אל עצמנו.

האומנות הדאואיסטית אליה אנו נחשפים אינה מייצגת רגע פוליטי עכשווי שמתכתב עם זרמים ואמנים אחרים. את פעולת המחאה מחליפה תשומת הלב לפרטים, את שבירת המוסכמות מחליף קטיעת רצף המחשבות ובמקום לעורר רגשות היא נוסכת בטחון

עבודתו של אונישי (עם אקדח דבק חם ופיסות נייר) הייתה יכולה להיות בהקשרים אחרים שיעור מלאכה בגן ילדים. אך מה שייחשב לגנאי עבור האמן המערבי הטיפוסי נחשב למחמאה לאמן 'שהולך בדרך' כאן האמן לא יוצר אמנות 'קונספטואלית' אלא אמנות בלתי אמצעית, ישירה וחד פעמית

מי ייתן ובסוף המסע הזה, המילים, הדימויים והקולות יישמטו מאליהן ותיוותר רק הנשימה.

מפת הדרכים למבקר

• הכרטיס המשולב: שיתוף הפעולה מציע כרטיס לשני המוזיאונים ב-55 שקלים (בתוקף ינואר-אפריל 2026).
• מוזיאון וילפריד (הזורע): ב'-ו' 09:00-14:00 (ג' עד 17:00), שבת 10:00-14:00.
• מוזיאון טיקוטין (חיפה): א', ג', ד', שבת 10:00-16:00, ה' 10:00-18:00, ו' 10:00-14:00.
• נעילת התערוכות: 31.5.2026.