בערב אופנה חד-פעמי, שורדי נובה ופצועי מלחמה עיצבו מחדש את סיפורם. בהובלת המפיקה ולריה לייכטמן, המסלול הפך לבמה של גבורה: ספיר שירזי הפכה צלקת ירי להצהרת ניצחון ובחירה בחיים; טלי בינר, ששרדה שעות אימה וויזואליות קשה, רקדה עם החופש בבגד פייתי; והמעצב דור חלם על עתיד בו פרוטזה היא תכשיט. כפי שהגדיר זאת הפצוע תום סקי, זהו "הניצחון של כולנו" – אירוע מרגש בו האופנה הפסיקה לכסות והחלה לרפא.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
במציאות ישראלית שבה צלקות המלחמה נחרטות בגוף ובנפש, וצבא שלם של פצועים ופצועות מתחיל את מסע השיקום שלו, נולד צורך חברתי דחוף: לחשוב מחדש על נגישות, על הכלה ועל יופי. בלב תל אביב, אירוע פורץ דרך אחד הציע תשובה מרגשת וחזון נועז לעתיד – ערב שבו האופנה הפסיקה להיות עניין של טרנדים, והפכה לכלי עוצמתי לריפוי, להעצמה ולעיצוב חברה שוויונית יותר.
האירוע, "לעצב מסלול מחדש", לא היה עוד תצוגת אופנה; הוא היה הצהרה אמיצה, שיעור בחוסן אנושי, והדגמה חיה כיצד חוט ומחט יכולים לרפא את מה שנקרע, וכיצד בד יכול להפוך לתחבושת לנשמה.
האורות נדלקו, המוזיקה החלה, ועל המסלול צעדו גיבורים וגיבורות של המציאות הישראלית – שורדי מסיבת הנובה ופצועי מלחמת "חרבות ברזל". "המטרה שלנו," כפי שהסבירה נוי צברי, מרכזת תחום השתלבות והכלה ביחידת הצעירים של עיריית תל אביב-יפו, "היא לייצר מרחבי ביטוי, חוסן וחיבור לכל אדם". האירוע הזה היה התגלמות מדויקת של החזון הזה.
הערב התחלק לשני חלקים שהשלימו זה את זה: תצוגת אופנה שריפאה את פצעי העבר, ותערוכה שהביטה באומץ אל העתיד.
הסיפור שנרקם בחוטים: שיחה עם ולריה לייכטמן
כדי להבין את נשמת הפרויקט, שוחחתי עם ולריה לייכטמן, רכזת התרבות במזא"ה 9, שהייתה הכוח המניע מאחורי הקלעים. "הכל התחיל למעשה עוד לפני המלחמה," היא מספרת לי כשאנו יושבים בלב ההכנות הקדחתניות. "יזמנו שיתוף פעולה עם מכללת שנקר, שבו סטודנטים עיצבו בגדים מותאמים אישית לצעירים עם מוגבלויות. המטרה הייתה פונקציונלית ואסתטית כאחד."
שאלתי אותה כיצד הפרויקט הזה, שהתמקד בנגישות, התחבר לטראומה הלאומית של השבעה באוקטובר.
"המלחמה שינתה הכל," ענתה ולריה. "פתאום, הצורך בשיקום, בריפוי ובמתן במה קיבל משמעות חדשה ועמוקה יותר. אני נמצאת בקשר ארוך עם עמותת 'שבט קהילת הנובה', והיה לנו ברור שאנחנו חייבים לחבר בין העולמות. הבנו שהכוח של הבגד לחזק, לתת ביטוי ולספר סיפור הוא בדיוק מה שהשורדים והפצועים צריכים עכשיו."
החיבור בין מעצבים לבין המשתתפים יצר תהליך עמוק, שהיה הרבה יותר מעיצוב בגד.
"רצינו לחבר אותם למעצבים שיעברו איתם תהליך של שיקום וריפוי בעזרת הבגד," מדגישה ולריה. "התהליך הזה, שמביא אותם אל הבמה, הוא האקט שלהם של לבוא ולהגיד: 'אני כאן, אני חי, אני ממשיך למרות הכל'. באירוע הזה, עשינו את זה דרך האופנה."
היא משתפת אותי בדוגמאות מרגשות: "הייתה לנו את אלמוג, שסיפרה שלפני הנובה היא הרגישה כמו 'פיה'. אחרי הפציעה, היא הרגישה שהאור הזה כבה. המעצבת שלה זיהתה את זה מיד, אמרה לה 'את פיה', ועיצבה לה בגד שעזר לה להיזכר באותה פיותיות. זה היה רגע מדהים של החזרת תמימות שאבדה." סיפור נוסף הוא של סיוון, שאיבדה את בן זוגה במסיבה, וצעדה על המסלול בשמלה שעוצבה בדמות לב שבור. "העובדה שכולם היו כאן," מסכמת ולריה, "מעידה על אומץ מאוד גדול."
לצעוד מתוך האור: עדויות מהמסלול
ואכן, האומץ הזה קיבל פנים ושמות על המסלול בתצוגה שנקראה "לצעוד מתוך האור". כל צעד היה הצהרה.
צלקת של גבורה: סיפורה של ספיר שירזי
אחת הדמויות הבלתי נשכחות על המסלול הייתה ספיר שירזי, בת 27. היא צעדה בשמלה שנשאה קרע מעוצב בדיוק במקום בו, מתחת לבד, חרוטה צלקת בגבה. הצלקת היא תזכורת נצחית מהירי שספגה ב-7 באוקטובר. "הייתי חלק מצוות הנובה," סיפרה לי. "כשזה התחיל, ברחתי לבסיס אוגדת עזה, חשבתי ששם אהיה בטוחה." אך המקלט הפך למלכודת. "היינו נצורים תחת מתקפה של כ-60 מחבלים." בניסיון נואש נוסף להימלט, ברכב, הם נתקלו במחסום. "מחבל לבוש בבגדי אזרח פשוט ניגש לחלון, הכניס את קנה הרובה וירה בי בגב."
על המסלול, כשהיא נושאת את המוטו שלה, "ובחרתי בחיים", הבגד שלה לא הסתיר את הפגם, אלא הפך אותו להצהרה. "הבחירה לדבר על זה, והבחירה ללבוש את השמלה הזו – זו הדרך שלי להפוך את סימן הטרור לסמל של גבורה," היא אומרת.
לזעוק את השתיקה: סיפורה של טלי בינר
קול עוצמתי נוסף היה זה של טלי בינר, ששרדה במשך שבע שעות בתוך קרוואן בשטח המסיבה. בתוך אותו מחסה, שהיה גם כלא, היא הייתה עדה לזוועות שהיא נושאת עדות להן היום. הפחד שלה, היא סיפרה, התפתח בשלבים: מפחד מטילים, לפחד מהרג, ומשם לפחד עמוק עוד יותר. "לא פחדתי למות. פחדתי להיאנס," שיתפה בכנס של איגוד מרכזי הסיוע. "במשך שעות שמעתי צעקות של נשים… שמפלחות את השמיים וגוזרות את הנשמה לחתיכות." היא הבינה אז, לדבריה, "שעצם זה שאני אישה מהווה חיסרון עצום." כשיצאה, הזוועות ששמעה קיבלו תוקף ויזואלי מצמרר. "לאונס יש קול אחד," העידה. "זה נשמע אותו דבר."
על המסלול, בחרה טלי בבגד שכולו תנועה וחופש, בסגנון "ברנינג מן". "הבגד מייצג שורשיות, קרקוע, אבל גם פייתיות ותנועתיות," סיפרה. הבחירה שלה בבגד שמייצג חופש ואור, ואפילו זוהר בחושך, היא אקט ישיר של התרסה כנגד החושך שחוותה, וניסיון להדליק מחדש את "האור הנשי" שכמעט וכבה.
בחזרה לעתיד: התערוכה
אם תצוגת האופנה עסקה בריפוי העבר, התערוכה שליוותה אותה, "בחזרה לעתיד", כיוונה את המבט קדימה. היא הציבה שאלה נוקבת: כיצד, בעולם שבו מספר האנשים עם מוגבלויות גדל באופן טרגי, יכולות טכנולוגיה ועיצוב לייצר עתיד טוב ומכיל יותר? בתערוכה הוצגו מיזמים פורצי דרך, מפרויקט "2055" המשתמש בבינה מלאכותית, ועד לעבודותיו של המעצב דור, השואף להפוך פרוטזות לפריט אופנה שיקי. "צריך להפוך את זה למשהו שמייצג את האנשים הכי חזקים, שהם חצי-ביוניים," אמר.
הניצחון של כולנו
בסופו של הערב, היה זה קולו של תום סקי, פצוע המלחמה שהתחיל ללמוד מהאשפוז בבית החולים, שסיכם את מהות האירוע.
"התחלתי ללמוד תוך כדי שהייתי מהבית חולים, כי חלק מהניצחון שלי זה להשתקם. וזה לא רק הניצחון שלי, זה הניצחון של כולנו… הניצחון שלנו כחברה הוא… לעשות משהו טוב יותר, יפה יותר. להיות חברה חזקה יותר. וזה מה שיש כאן."
"לעצב מסלול מחדש" היה יותר מאירוע. הוא היה הצהרת כוונות. הוא הראה כיצד מתוך הכאב והשבר של ההווה, ניתן לעצב לא רק בגד, אלא גם תודעה. הוא הוכיח שבחזית הריפוי של החברה הישראלית, עומדים גם המעצבים, היזמים והיוצרים, שטוים יחד את מארג החוסן שלנו.
