מאמש אני לא נרגעת. לא מהקול. לא מהנוכחות. לא מהצמרמורת שלא עוזבת. לראשונה מזה 30 שנות קריירה, עמדה ליאת בנאי אתמול על הבמה בקיסריה, מול כ-3,000 איש, והזכירה לנו—בלי נאומים ארוכים ובלי הצגות—שהלב תמיד ינצח. זה היה מופע של ניצחון. ניצחון אישי שלה, וניצחון שלנו, הילדים שגדלו על פסקול שלא קיבל מעמד רשמי, אבל הדהד עמוק יותר מכל שיר שכבש מצעד.
אני מודה, את הגאונות של המוזיקה הטורקית גיליתי באיחור. את שירי הדיכאון שאז קראו להם "מזרחיים מדי", השמעתי לעצמי רק בשלב מאוחר יחסית. אבל כשהם הגיעו, הם נכנסו אליי פנימה כמו חץ מדויק ללב. ובילדות? ליאת בנאי, אבי ביטר, תמיר גל—הם היו שם. אולי ברקע, אולי באוזניות, לצד ברי סחרוף, משינה ושלמה ארצי, אני מצאתי את עצמי גם שם, עם מי שבאמת שר על כאב, אובדן ואהבה שאין לה סיכוי.
אמש, ליאת בנאי הוכיחה שהיא כאן כדי להישאר. על אף השנים שעברו, על אף שתיקות רדיופוניות בלתי נסלחות, על אף האליטיזם התרבותי שניסה להרחיק אותה מאור הזרקורים. היא חזרה לבמה הכי גדולה, הכי ממוסדת, הכי "לא בשבילה" — ונתנה שם את כל כולה. שירים כמו "אין לך מילה", "אבא סליחה טעיתי", "בקבוקים ריקים" (החדש) ועוד – כל מילה נשמעה כמו סיפור חיים של מישהו בקהל. גם שלי.
וכאן אני מרשה לעצמי לצטט את אבי שושן, שכתב בעמוד האינסטגרם שלו משהו שלא יכולתי לנסח טוב יותר:
"המופע של ליאת בנאי אמש היה אחד הרגעים המרגשים שידע הז'אנר המזרחי – ניצחון על ממסד תרבותי שדחק אותה החוצה, אבל אהבת הקהל הראתה מי באמת קובע מה זו תרבות."
בדיוק. מדויק. כמו אגרוף קטן בבטן שמעלה דמעות.
אלפים הגיעו אתמול. לא כי שמעו על זה בגלגלצ. לא כי זה "ויראלי". אלא כי הם יודעים. הם מרגישים. הם גדלו על הצלילים האלה, על הרטט בבוזוקי, על הקול הסדוק שצורח את מה שאנחנו לא מעזים לומר. וליאת בנאי הייתה – ועודנה – המלכה של כל זה. לבנאי, ביטר, גל ועוד רבים וטובים, יש קהל נאמן, אמיתי, שחי את המוזיקה ולא צורך אותה כמו קליפ צבעוני באינסטגרם. קהל שמבין שהכאב הוא חלק מהחיים, ושאין בזה בושה—יש בזה יופי.
אז תודה, ליאת, על ערב של אמת. על שירים שעשו לי גוש בגרון, גם אם שמעתי אותם מאות פעמים. על הזכות לשיר איתך, לצרוח איתך, לבכות איתך. ועל כך שבמוזיקה שלך, גם אני—ילדה של פעם—מצאתי נחמה.
