במעבר חד בין קומותיו, מוזיאון חיפה לאמנות מזמין את הקהל למסע תרבותי חוצה יבשות וזמנים. שלוש תערוכות חדשות, שנפתחו זו לצד זו, מציעות חוויה רב-שכבתית ועשירה. הן יוצרות דיאלוג מרתק בין העבר הרחוק, ההווה המורכב והעתיד שכבר כאן. כדי להבין את החוט המקשר בין העולמות השונים הללו, שוחחנו עם ד"ר קובי בן-מאיר, האוצר הראשי של המוזיאון, שחושף את המחשבה האסטרטגית והחזון האמנותי מאחורי כל אחת מהן.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
קול אפריקה: להעיר אוצרות נסתרים
לאחר 30 שנות שתיקה במחסנים, קם לתחייה אוצר תרבותי נדיר. התערוכה "קול אפריקה" אינה רק תצוגה של חפצים, אלא שחרור של נרטיב שלם. זוהי תוצאה של מהלך מודע, כפי שמסביר ד"ר בן-מאיר: "קיבלנו החלטה אסטרטגית להאיר צד אחר, פחות ידוע, באוספים שלנו. ברשותנו אוסף אתנוגרפי מדהים של אמנות שרובה אינה מערבית, אוצרות של ממש שלא זכו למספיק חשיפה וטיפול". הוא מספר כי מקור האוסף במוזיאון האתנולוגי שהקים ד"ר דב נוי, המוזיאון נסגר ב-1995, ומאז שכבו החפצים במחסן. "בתקופה שבה יש מעט מאוד תצוגות של אמנים בינלאומיים בארץ," הוא מוסיף, "החלטנו שהתערוכות שלנו יפתחו צוהר לעולם".
הצוהר הראשון בסדרה זו הוא האוסף האפריקאי, המונה כאלף פריטים. "כשפנינו לדורית שפיר, האוצרת המומחית, עיניה יצאו מחוריהן למראה העושר שנגלה בפניה", הוא נזכר. התערוכה לוקחת את המבקר למסע בין תפיסות עולם הוליסטיות, דרך מסכות טקסיות, קישוטי גוף וצלמיות כוח שהאמינו כי בכוחן להשפיע על המציאות. זוהי תזכורת לכך שאמנות יכולה להיות כלי פעיל, בעל אנרגיה, המסוגל לשנות, לרפא ולספר סיפור. "אחרי חמש שנים של מאמץ ממוקד", מסכם בן-מאיר, "אנו גאים להציג לציבור את הפרק הראשון באוצרותיו שלא נראו כבר 30 שנה".
המסע שהמבקר עובר בין הגלריות חושף תפיסת עולם הוליסטית. אנו פוגשים פריטים שנועדו לקשט את הגוף ובכך לסמן מעמד, לצד מסכות טקסיות ששימשו לתקשור עם אבות קדמונים, וצלמיות כוח שהאמינו כי בכוחן להשפיע על המציאות. כפי שמציינת האוצרת, דורית שפיר, המשותף לכולם הוא האנימיזם – האמונה כי כל עצם חדור בכוח חיים. זוהי תזכורת לכך שבעבור תרבויות אלו, האמנות לא נועדה להיות אובייקט דומם על קיר, אלא כלי פעיל, בעל אנרגיה, המסוגל לשנות, לרפא ולספר סיפור בהיעדר שפה כתובה.
מתוך ההיסטוריה המוחשית של תרבויות רחוקות, אנו עולים קומה אל תערוכה שמבקשת דווקא לספק מפלט מהמציאות הישראלית היומיומית והכואבת.
שולחן עבודה: מפלט דיגיטלי מהמציאות
מה קורה כאשר ה-Desktop הווירטואלי פוגש את שולחן העבודה הפיזי? התערוכה "שולחן עבודה", באוצרותו של יובל סער, בוחנת את טשטוש הגבולות בין חיינו הדיגיטליים לממשות החומרית. אך מעבר לנושא המרתק, עומדת מאחוריה החלטה אנושית עמוקה. "רצינו שהתערוכה המרכזית תהווה מפלט לצופים מזוועות היום-יום", חושף בן-מאיר. "בשתי העונות הקודמות, עסקנו רבות באבל, בקינה ובצער. הפעם, הרגשנו שתפקידו של המוזיאון הוא גם לספק מרחב אחר – שמח ומשעשע יותר, המאפשר להתנתק לרגע ולעשות 'זום-אאוט'".
התערוכה "שולחן עבודה", באוצרותו של יובל סער, מציעה 33 תשובות שונות ומקוריות לשאלה שבוחנת את טשטוש הגבולות המוחלט בין חיינו הדיגיטליים לממשות החומרית, עד לנקודה שבה אנו אומרים "אני על שקט" ומתכוונים למכשיר שבכיסנו.
היצירות בתערוכה ממחישות כיצד מושגים וירטואליים מקבלים גוף ובשר. מיצב "חוות השרתים" של רועי כהן חושף את הממשות הפיזית, הרועשת והקרה, שעומדת מאחורי "הענן" הערטילאי. פרויקט "AI Relationships" (של היוצרים יואש פלדש ועדי פלד פליישר) ממציא מילים לרגשות חדשים שנולדים במפגש שלנו עם בינה מלאכותית, כמו חיבה לטעויות שלה או אשמה על הזנחת בני זוג אנושיים. העבודות הללו אינן ביקורת חיצונית על הטכנולוגיה, אלא מבט שצומח מתוכה, ומשקף רגע פואטי שבו דווקא החיבור בין המגע האנושי לקוד הדיגיטלי יוצר משמעות חדשה.
התערוכה עוסקת באופן שבו "ההיגיון היצירתי של אמנים כיום הוא היגיון של מחשב", כדברי בן-מאיר. הם שואבים השראה מ"ענן" המידע כדי ליצור אובייקטים פיזיים. מיצב "חוות השרתים" של רועי כהן, למשל, חושף את הממשות הפיזית והקרה מאחורי מושג ה"ענן" הערטילאי. "הזמנו 22 עבודות חדשות במיוחד עבור התערוכה", הוא מדגיש, "מתוך רצון לשמש מקפצה לאמנים, במיוחד בתקופה שבה מקורות התמיכה מעטים". התוצאה היא מבט רענן ומעורר השראה על האופן שבו הטכנולוגיה הופכת לחלק בלתי נפרד מגופנו ומיצירתנו.
בעוד "שולחן עבודה" מציעה מבט אל הגלובלי ומפלט מהמקומי, תצוגת הקבע החדשה של המוזיאון מחזירה אותנו אל הקרקע, אל האדמה המשותפת והשסועה שעליה אנו חיים.
פני השטח: לחלום על אדמה משותפת
תצוגת הקבע החדשה, "פני השטח", היא התבוננות נוקבת בנושא האובססיבי ביותר באמנות הישראלית – הנוף. "החלפנו את התצוגה הקודמת בתצוגה שמנסה לתמצת את האתוס של חיפה, שהוא גם האתוס של המוזיאון", אומר בן-מאיר. "היא בוחנת כיצד שונות אתנית ודתית יכולות להוות נקודת מוצא להפריה הדדית על אותה פיסת אדמה".
התערוכה, לדבריו, "מחפשת את החיבור בין הדיוקן לבין האדמה; בין פָּנִים לשטח, בין אספלט מבוקע לעור פצוע, בין אדמה החרושה בתלמים לפנים חרושות קמטים". החיבור הפואטי הזה נולד, כפי שהוא מודה, "מתוך רצון לדמיין מקום וזמן שבהם נוכל לחיות יחד על האדמה הזו". התערוכה מציגה זו לצד זו שמלות פלסטיניות מלפני 1948, עבודות "בצלאל" המשלבות השפעות אירופאיות ומוסלמיות, וחזיתות כנסיות לצד מבנים ממלוכיים, כדי להראות כיצד שורשים ויזואליים משותפים יכולים לצמוח גם מתוך שאיפות לאומיות שונות. היא לא נרתעת מהשאלה הפוליטית "למי שייך הנוף הזה?", אך בוחרת להציע דרכה תקווה לדיאלוג.
סיום דבר: החפץ שנוצר ביד
במבט ראשון, נדמה כי קשה למצוא קשר בין צלמית כוח אפריקאית למיצב על בינה מלאכותית. אך ד"ר בן-מאיר מציע חיבור אחרון ומפתיע: "בשתי התערוכות, המוקד הוא חפץ תלת-ממדי, מוחשי, שמישהו עיצב ויצר בידיו. באפריקה, השמאן מגלף צלמית בהתאם לקוסמולוגיה של קהילתו. לצדו, המעצב ב'שולחן עבודה' יוצר אובייקט פיזי, אך הוא מונחה על ידי תובנות מענן המידע. בשני המקרים", הוא מסכם, "התוצאה היא לא דימוי מוקרן ושטוח, אלא משהו ממשי שנעשה בעבודת יד, ומעוצב בהתאם לאידיאולוגיה, לזמן ולמקום שבהם הוא נוצר".
התובנה הזו היא המפתח להבנת החוויה כולה. שלוש התערוכות במוזיאון חיפה מספרות, כל אחת בדרכה, סיפור על הדחף האנושי להעניק משמעות לעולם באמצעות יצירת חפצים. בין אם מדובר בחפץ המגולף על פי מסורת עתיקה, ביצירה המבקשת לדמיין עתיד משותף על אדמה מורכבת, או באובייקט שנולד מההיגיון הדיגיטלי החדש – כולן מזכירות לנו את כוחה של האמנות להפוך רעיון לממשות.
תאריך נעילת התערוכה: 3.1.26
ימי ושעות פתיחה (בחגים ייתכנו שינויים):
ימים א', ג', ד', שבת – 10:00-16:00
יום שני – סגור
יום חמישי – 10:00-18:00
יום שישי – 10:00-14:00
