יש מקומות שקוראים עליהם במפות, ויש מקומות שמרגישים אותם בלב. עג'ר, הכפר התלוי בין לבנון, סוריה וישראל, הוא גם וגם. קו כחול דהוי על נייר מנסה לבַתֵר אותו, אך קו ירוק פועם של נחל וקהילה אחת עקשנית מוכיחים שהחיים חזקים מכל גבול. זהו מסע אל המקום הכי מורכב ומפתיע בישראל, בליווי האיש שמכיר כל אבן וכל סיפור – ג'מאל חטיב.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
השער הצהוב בכניסה לכפר עדיין נושא את צלקות העבר. שלט ירוק דהוי מזהיר "עצור! גבול לפניך!", ולידו שלט אדום מכריז "אין כניסה, שטח צבאי סגור!". אלו סמלים של מציאות חיצונית, כופה, אך המעבר דרכם חושף אמת פנימית אחרת. זוהי כניסה לעולם שבו קווי הגבול של אתמול מנסים להכתיב את המציאות של היום אך כמו בספרו של וולבק 'המפה והטריטוריה' המציאות לפחות בכפר הזה חזקה מהייצוג שלה.
"קוראים לי ג'מאל חטיב", פותח מארחי. "נולדתי כאן. תמיד היינו בלב האירועים, לא מחוץ להם". המשפט הזה הוא תמצית הסיפור: קהילה שאינה יכולה לברוח מההיסטוריה, ולכן למדה לחיות בתוכה, לנווט אותה, ולשלוט במה שניתן לשליטה – הבית פנימה.
ג'מאל מוביל אותי במבוך סמטאות נקיות להפליא. הסדר המופתי אינו רק עניין של אסתטיקה; הוא נראה כתגובה פסיכולוגית לאי-הסדר שכפו עליהם מבחוץ. כששליטים, גנרלים וצבאות מתחלפים סביבך, הקהילה הופכת למבצר, והסדר הפנימי הופך למקור היציבות היחיד. בכיכר המרכזית, מזרקה מונומנטלית של האימאם עלי דוהרת עם סוסים ואריות – זוהי הצהרת זהות פומבית, עוצמתית, המופנית כלפי פנים וכלפי חוץ.
ארץ על קו השבר: בין גיאולוגיה למיתולוגיה
כדי להבין את עג'ר, צריך להבין את האדמה עליה הוא יושב. הכפר ממוקם בנקודה דרמטית על השבר הסורי-אפריקאי, מושג שבעבור המקום הזה נושא משמעות כפולה – גם גיאולוגית וגם פוליטית. זהו קו מפגש בין עולמות: אבני הבזלת הכהות של רמת הגולן פוגשות כאן את סלעי הגיר הבהירים של החרמון. קו הגבול הטבעי והברור ביותר שלו הוא הוואדי העמוק שבו מתחתר נחל החצבאני, שבמורד הזרם הופך לנחל שניר ומשם לירדן.
אך זהו לא רק קו שבר פיזי, אלא גם מרחב מקודש, רווי מיתולוגיה. ג'מאל מצביע לעבר אחת הפסגות של כתף שיאון,(חרמון) המכונה 'הר הבתרים'. "שם", הוא אומר, "נמצא שורש משותף עמוק". הוא מסביר שבמסורת היהודית, זהו המקום המדויק בו נערכה ברית בין הבתרים, בה אלוהים כרת עם אברהם ברית על הארץ המובטחת. במקביל, המסורת המוסלמית מזהה את המקום כאתר המתואר בקוראן (סורת אל-בקרה), בו ציווה האל על אברהם להקריב ארבעה עופות והקים אותם לתחייה. לכן המקום נקרא בערבית "משהד א-טיר אל-אבראהימי" (האתר הקדוש של ציפורי אברהם). "הסיפור הזה," מסכם ג'מאל את השיעור המאלף, "הוא ההוכחה לכך שאנחנו, יהודים ומוסלמים, בעצם אחים. כולנו בני אברהם".
במקום עצמו פזורים מבני קברים עתיקים, מאגרי מים ועצי אלון עתיקים, המעידים על קדושה בת אלפי שנים. וכדי להוסיף עוד רובד למורכבות, לא הרחק משם בשמורת הבניאס נמצאים שרידי מקדש שהוקדש לאל היווני פָּאן, אל הרועים והמוזיקה, עדות לכך שהאדמה הזו ספגה תפילות ופולחנים של תרבויות רבות, זו על גבי זו.
תולדות הכפר: תהפוכות הגורל על קו התפר
על רקע המיתולוגיה העתיקה הזו, ההיסטוריה המודרנית של עג'ר נראית כפרק נוסף, סוער במיוחד, בתולדות המקום. לאחר הסכמי סייקס-פיקו, הכפר נותר במצב עמום, אך בפועל תחת שליטה סורית. "אבי החזיק בתעודת זהות סורית", נזכר ג'מאל. במלחמת ששת הימים, התרחש האירוע האבסורדי שהגדיר את גורל הכפר: צה"ל החליט לפי המפות שהכפר שייך ללבנון, והלבנונים סירבו לקבלו. "למשך חודשיים וחצי הפך ע'ג'ר למדינה עצמאית", מספר ג'מאל, עד שסופח בפועל לישראל.
הכפר סופח רשמית ב"חוק הגולן" ב-1981, אך הדרמה לא הסתיימה. לאחר נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000, האו"ם שרטט את "הקו הכחול" שעבר בלב הכפר, מאיים לקרוע משפחות ובתים. המאבק של התושבים מנע את הקמת הגדר, והכפר נותר מאוחד פיזית, אך חצוי רשמית, מצב שהוביל לפתיחתו המלאה לתיירות רק ב-2022.
הכפר הקטן הזה מספר לו רק סיפור של קהילה אלא גם סיפור על איוולת מדינית, על היומרה לחצות חיים באמצעות שרטוטי גבול שרירותיים. מה קורה בישוב כזה שבו הגבולות לא ברורים והסכנה מרחפת מעל ? יש מקומות בעולם כמו בארלה-הרטוג (Baarle-Hertog, בבלגיה) ובארלה-נסאו (Baarle-Nassau, בהולנד בהם דלת הכניסה נמצאת במדינה אחת והסלון במדינה אחרת.
תמיד מדובר בתוצאה של שרטוט גבולות שלא לקח בחשבון את המציאות הדמוגרפית והפיזית בשטח, לרוב לאחר מלחמות או הסכמים בינלאומיים מה שמוביל לעיתים למצבים אבסורדיים: מי שמהלך בכפר עג'ר עם גוגל מפות שם לב לכך שרגע אחד אתה נמצא בלבנון ורגע אחד בישראל. היו שנים שהמקום היה 'אקס טריטוריה' שבו חיזבאללה הבריח נשק וסמים ושאלת שייכותם של אנשי המקום עמדה תלויה באוויר. היום המקום בטוח ובשליטה ישראלית מלאה אך שאלת הגבול לא הוסכמה כלל. אבל את זה גם אפשר לומר על המון מקומות בישראל
בספטמבר 2022 ניתן האות ושערי הכפר נפתחו באופן חופשי. אלו שחררו אל הכפר שיטפון אנושי, גל אדיר של סקרנות ישראלית. "אנחנו מעריכים שבשנה הראשונה הגיעו לכאן כמיליון איש", אומר ג'מאל, והמספר הזה, כמעט בלתי נתפס, שינה את פני המקום. התיירות הפכה למנוע כלכלי; עסקים חדשים צצו כפטריות אחרי הגשם,
אך הגל האדיר הזה איים לשטוף את אופיו הייחודי של הכפר, והקהילה המלוכדת ידעה שעליה להציב סכרים. עד מהרה הוצבו בכניסה סדרנים, הוכשרו חניות, ושלטים ברורים הבהירו את כללי המקום: "אין להכניס כלבים, אין להיכנס לאזורים פרטיים". הסמכות לקבוע את הכללים אינה מגיעה מגוף חיצוני, אלא מהלב הפועם של הקהילה – המדאפה, בית העם המקומי, בו מתכנסים זקני העדה ונכבדיה כדי לטקס עצה. "מי שלא עומד בכללים", מספרים לי אנשי המקום, "יוכרז כמנודה". זוהי עדות לכוחה של קהילה אוטונומית השומרת על צביונה בקנאות, מנגנון חברתי עתיק שמוכיח את יעילותו גם במאה ה-21.
סיפורו של שף: זיכרון, זהות ושיבה הביתה
את סיפור הזהות המורכב של עג'ר ניתן גם לטעום. אני פוגש את השף-קונדיטור אחמד חטיב, שחיבורו למקום נצרב בו עוד בילדותו. "אחד הזיכרונות המכוננים שלי", הוא מספר, "היה כאשר בגיל שבע עמדתי על מרפסת הבית הזה וראיתי איך תושבי הכפר מגיעים ומוחים, חוסמים בגופם ממש את הניסיון לבתר את הכפר". הדימוי הזה ליווה אותו כשנסע לעולם הגדול, למד קונדיטוריה וספג מסורות, אך בסוף בחר לחזור. "הזהות שלי קשורה למקום הזה", הוא אומר. בקונדיטוריה שלו הוא יוצר קינוחים עם משמעות: "לילות ביירות" המוגש חצוי לשניים, "בסגנון הכפר שרצו לחצות", ו"טרילאצ'ה" טורקי המסמל את "טוב לבם של אנשי הכפר". לא הרחק משם, פועלת מסעדת "בלו ליין", ששמה קורץ בהומור שחור לקו הגבול הבינלאומי שעובר בסמוך. זוהי המסעדה הצפונית בישראל והיחידה מסוגה שמשמרת מטעמים מהמטבח העלוואי היחודי שמורכב מבשר, צמחים מזרח תיכונים והמון בורגול
בצל חרבו של עלי: שיחה על אמונה וזהות
אנו ניצבים בלב "גן השלום" הפסטורלי. מים נורים בקשתות צלולות מפיותיהם של אריות שיש במזרקה המרכזית, והשבילים מתפתלים בין שיחים פורחים ופינות חמד, עדות לטיפוח מסור של קהילה הגאה במקום מושבה. ברקע, כפסקול על-זמני, קולה המהפנט של פיירוז נשפך ברכות מהרמקולים, שוזר במקום חוט נוסף של תרבות לבנטינית עמוקה.
האווירה הקסומה הזו, המשלבת טבע, אמנות ומוזיקה, מהווה תפאורה מושלמת לשיחה שגולשת אל המסתורין והיופי של הדת העלאווית – דת אזוטרית שרב הנסתר בה על הגלוי.
"אני עלאווי", פותח ג'מאל בקול שקט ובטוח, "וזה אומר שאני קודם כל מוסלמי. הכינוי 'עלאווי' מגיע מההערכה העמוקה שלנו לעלי בן אבי טאלב – בן דודו של הנביא מוחמד, בעלה של בתו פאטמה, ואביהם של חסן וחוסיין. הוא היה הח'ליפה הרביעי באסלאם, ומבחינתנו, היורש החוקי היחיד. להיות עלאווי זה ללכת בדרכו".
הוא מפרט את שורשי הפילוג ההיסטורי מהסונים. "ההבדל המרכזי הוא בשאלת הירושה. לפני מותו, הנביא מוחמד הכריז במקום שנקרא 'ע'דיר ח'ום' שעלי צריך להיות יורשו. אולם, כאשר הנביא נפטר, עלי ואנשיו היו עסוקים בקבורתו. בזמן הזה, קבוצה אחרת התאספה ובחרה ח'ליפה לפי גיל – את אבו בכר. משם נוצרה שושלת הח'ליפות הסונית. אנו מאמינים שההנהגה הייתה צריכה לעבור לעלי ישירות, כפי שנקבע".
אני שואל על התפיסה הרווחת שלפיה זוהי דת סודית, וג'מאל מהנהן בהבנה. "יש הטוענים שהדת העלאווית היא דת סודית עם מנהגים נסתרים. זו תוצאה של 'מלחמת כיסאות' ובורות. כל אחד יוצר נרטיב על האחר כדי להשמיץ אותו. אנשים באים לכאן, פוגשים אותי, ואומרים: 'אתה שונה לגמרי ממה שחשבתי'. כולנו בני אדם, אבל יש כאלה שבטבעם לא אוהבים את האחר. אני אוהב את כל בני האדם".
"גן השלום" הוא המיקרוקוסמוס של הנפש העג'רית. פסל מרים, חנוכיית ברזל וחרבו של עלי עומדים יחד. זו אינה רק סובלנות, זוהי גמישות אסטרטגית. זוהי היכולת להכיל את האחר, להציג פנים שונות לעולם, ולהתאים את עצמך למציאות המשתנה כדי לשרוד. כאן נכנס לתמונה מושג המפתח באסלאם השיעי, התַּקִייַה (تقیة). אין זו צביעות, אלא כפי שמשמעותה המקורית – "זהירות" או "הסתתרות". זוהי תורה שלמה של גמישות, המאפשרת למאמין להסתיר את אמונתו או להתאים את מנהגיו בשעת מצוקה, כדי להגן על הקהילה.
הצורך ההיסטורי בתקייה, מול עולם סוני עוין, עיצב קהילה עם קשרים פנימיים אדירים, ועם הבנה עמוקה מה ניתן לחלוק עם העולם החיצון, ומה חייב להישמר בסוד
אנחנו מתקרבים לפסל המרהיב של חרבו של עלי, "ד'ו אל-פקאר", וג'מאל מניח יד על בסיסו כאילו שואב ממנו כוח. "החרב המפורסמת הזו", הוא מסביר, "הייתה בעלת שני להבים. האגדה מספרת שהיא ירדה מהשמיים כדי שעלי יוכל להגן על הנביא מוחמד בקרב. היא מסמלת את הכוח הייחודי שלו, את הרוחניות והגבורה המשולבות יחד".
החרדה לבני עמם מעבר לגבול
רגע לפני שאנחנו עוזבים את 'גן השלום' שנבנה אגב על ידי התושבים אנו מגיעים אל האקטואליה שדופקת על דלתות של הכפר שבימים אלו צבועה בחרדה גוברת. השיחה על המתרחש בסוריה, שם אחיהם בני העדה הפכו למיעוט נרדף עם נפילת משטר אסד, חושפת את הפגיעות. "לצערנו, המצב של אחינו בסוריה קשה מאוד", אומר ג'מאל בכאב. "מה שרואים בטלוויזיה זה נכון – יש שם טבח. אף אחד לא ציפה שזה מה שיקרה. יש לנו שם קרובי משפחה, והמצב נורא." הגמישות נדרשת גם כעת, לאחר שמלחמת 'חרבות ברזל' עצרה את שטף התיירות, והכפר מנסה להתאושש. "כשחיים באזור הזה, אף אחד לא יודע מה יילד יום", אומר ריאד, מנהל התיירות המקומי שמנסה למצוא פתרונות למצב כדי להחזיר את התיירים.
המקום הקדוש בכפר והקשר אל היהדות
השמירה על הסיפור הפנימי באה לידי ביטוי גם במקומות הקדושים. בנו של ג'מאל, ריאד מוביל אותי למבנה צנוע עם כיפה לבנה – 'מקאם אל-ארבעין' (מקום הארבעים). סביב המקום נרקמה אגדה מסתורית, לפיה זהו קברו של עבדאללה אבן סבא, יהודי תימני מהמאה ה-7 שהתאסלם, ויש חוקרים הטוענים שעשה זאת כדי לפלג את האסלאם מבפנים. אך ג'מאל, שחקר את הנושא לעומק, דוחה את האגדה בתוקף. "לנו העלווים אין כל קשר לאבן סבא", הוא קובע. "בנוסף, הוא חי כשהכפר הזה כלל לא היה קיים, וכיוון הקבורה במקום הוא מוסלמי מובהק. במסורת שלנו, זהו מקום קדוש שזהות הקבור בו אינה ידועה, מקום תפילה לשייח'ים שלנו". הוויכוח הזה, בין מיתוס חיצוני למסורת פנימית, הוא עוד פן של החיים במקום.
מחווה אנושית כנגד כל 'אנשי הכיסאות'
בסוף הביקור, השיחה הציבורית ברחובות הכפר התלוי על הגבול, מתמוססת אל תוך רגע של הכנסת אורחים אינטימית כשג'מאל מזמין אותי אל ביתו. אנו נכנסים אל מרחב שקט ונעים, ואליו מצטרפים גם זוג האורחים מירושלים.
ג'מאל מוביל אותנו אל המרפסת. הנוף הנשקף ממנה עוצר נשימה, אך לא רק בשל יופיו של הטבע. למטה, חותכת את הגבעות המתגלגלות, נמתחת חדה ומתכתית גדר הגבול. דרך עפר המשמשת את רכבי הסיור נמתחת לאורכה. מכאן, מהמרפסת של ג'מאל, המושג המופשט "הגבול" הופך למציאות יומיומית, מוחשית. זהו הנוף שרואים כשיושבים לקפה של בוקר, הרקע השקט לשיחות משפחתיות. מהצד אני מבחין בעמדה של כוח יונפיל (שאמון על שמירת השלום באזור מטעם האו"ם) עמדה לא רחוקה היא של צבא לבנון שזו עדות לשינויים שחלו באזור מאז הפסקת האש עם חיזבאללה שהתיר לראשונה לצבא לבנון להתפרס בשטחים בהם הוא נכח עד לא מזמן.
אבל כאן בחצר ביתו של ג'מאל – כאילו כדי להדגיש את הניגוד בין המציאות החיצונית הקשוחה לבין החום האנושי הפנימי, ג'מאל מסתובב, פונה מהנוף וניגש להכין קפה. הוא חוזר ובידו פינג'אן נחושת מהודר, שפניו מנוקדים בדוגמה עדינה וידיתו חלקה משנים של שימוש. הוא מטה אותו ביד בטוחה, וסילון דקיק של קפה שחור וסמיך, ספוג בארומה עשירה של הל, נמזג אל ספל חרסינה קטן ולבן.
הוא מגיש לי את הספל בחיוך. "אַהְלַן וַסַהְלַן", הוא אומר, מילת קבלת פנים פשוטה, הטעונה במשקל של מסורת בת מאות שנים. לרגע, אנחנו פשוט ארבעה אנשים החולקים קפה, והרעש הגדול של ההיסטוריה והפוליטיקה נדם מול המחווה האנושית, הנצחית הזו. במעשה הפשוט הזה, אני מוצא את תמציתו של הכפר עג'ר: היכולת לעמוד על קצהו של שבר גיאופוליטי, להביט בו בעיניים כל יום, ועדיין להפנות את המבט פנימה, אל הבית, ולהציע לאורח כוס קפה מהביל. זוהי התרסה שקטה, עמוקה, כנגד כל הקווים המנסים לחצוץ ולפלג בנינו
