בין פסלים מהמזרח הרחוק לשבילי קיבוץ הזורע, נפתח מרכז "חבלי הצלה" המבקש לתקן עוול היסטורי ולהאיר את סיפוריהם של יהודים שהצילו יהודים בשואה. מנהלת מוזיאון וילפריד ישראל, נורית אשר-פניג, בשיחה חשופה על מורשתו המופלאה של וילפריד, על הדילמות המוסריות של אלו שוויתרו על המילוט כדי להושיט יד, ועל הרוח האנושית שמנצחת גם בשעות החשוכות ביותר.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
הם היו נרדפים בעצמם, אך בחרו להישאר בלב הסכנה כדי להציל אחרים: הצצה למרכז המורשת החדש בקיבוץ הזורע, שמנציחאת הגיבורים המושתקים של השואה – מילדה בת 13 שהובילה שיירת ילדים ועד לאמן הפנטומימה שהפך למציל במחתרת.
בתוך השקט הירוק של עמק יזרעאל, בין שבילי קיבוץ הזורע, ניצב מבנה שמשלב בתוכו שני עולמות רחוקים: אמנות עדינה מהמזרח הרחוק וסיפורי גבורה מטלטלים מימיה האפלים של אירופה. מוזיאון וילפריד ישראל, שחוגג כבר 75 שנים להיווסדו, השיק לאחרונה את מרכז "חבלי הצלה" – המרכז הראשון והיחיד בארץ המוקדש כולו לתופעה שזכתה למעט מדי הכרה: יהודים שהצילו יהודים בזמן השואה.
יצאתי לסיור במוזיאון ושוחחתי עם נורית אשר-פניג, מנהלת המוזיאון, כדי להבין מה מניע אדם שנמצא בעצמו תחת רדיפה קיומית, לסכן את המעט שנותר לו עבור האחר.
הגיבורים השקופים של ההיסטוריה
כשנכנסים למרכז החדש, התחושה הראשונה היא של גילוי. "כולנו מכירים סיפורים על חסידי אומות העולם – נוצרים או מוסלמים שקיבלו הכרה מהמדינה," מסבירה לי נורית במהלך הראיון. "אבל את היהודים שהצילו, והיו רבים כאלה, פחות מכירים. מרכז 'חבלי הצלה' בא לתקן את העוול ההיסטורי הזה."
המרכז, שהוקם ביוזמת המוזיאון והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים, מציג את "אות המציל היהודי" – אות שניתן כבר למאות נשים וגברים. "כמעט ואין כבר אנשים חיים בינינו," אומרת נורית בעצב מהול בגאווה, "וזה כבוד שניתן להם ולבני משפחותיהם, לעיתים כבר לדור השלישי והרביעי".
וילפריד ישראל: האיש שחיבר בין אמנות להצלה
דמותו של וילפריד ישראל מרחפת מעל המקום כולו. הוא לא היה רק אספן אמנות דגול, אלא אסטרטג של הצלה. "וילפריד היה גדול המצילים היהודים; אנחנו זוקפים לזכותו הצלה של מעל 20,000 איש," מספרת נורית. הוא היה מאדריכלי ה"קינדר-טרנספורט" ואיש סודם של אלברט איינשטיין ושועי עולם.
במהלך הסיור, נורית מצביעה על הקשר הייחודי בין האוסף למציל: וילפריד נהרג ב-1943 כשמטוסו הופל מעל חצי האי האיברי על ידי הנאצים, שחשבו בטעות שצ'רצ'יל על הסיפון. בצוואתו, הוריש את אוסף אמנות המזרח שלו לחברי קיבוץ הזורע – אקט של אהבה לתרבות ולחיים שהפך לאנדרטה חיה לפועלו.
פסיפס של גבורה: מילדה בת 13 ועד לאמן הפנטומימה
התערוכה במרכז חבלי הצלה היא פסיפס של דמויות שפעלו בכל רחבי העולם. התמונות שצילמת חושפות את המנעד הבלתי נתפס של המצילים:
הלן קאזס בן-עטר: מפעל הצלה של אישה אחת
הלן, עורכת הדין הראשונה במרוקו, הוכיחה שגבורה לא חייבת להיות בשדה הקרב. ב-1940, כשאלפי פליטים יהודים מאירופה הגיעו לנמל קזבלנקה ללא אישור, היא הקימה את "הוועד לטיפול בפליטים זרים". היא דאגה למזון, טיפול רפואי ומקומות מסתור, גם כשהוועד שלה הוכרז כבלתי-חוקי. הלן פעלה במחתרת, חמקה מהמשטרה הצרפתית והצילה אלפי נפשות בזכות תושייה וקשרים ענפים.
פאני בן-עמי: "המפקדת הקטנה"
בגיל 13 בלבד, פאני מצאה את עצמה מובילה קבוצה של 15 ילדים דרך צרפת הכבושה לעבר הגבול השוויצרי. כשמבריח הגבול נמלט בגלל הסכנה, פאני לקחה פיקוד. היא הפיחה בהם תקווה, עודדה אותם כשהתייאשו וביטחון עצמי כשהיו מפוחדים. כל הילדים שתחת פיקודה שרדו. סיפורה הוא עדות לכך שמנהיגות אינה עניין של גיל, אלא של תעצומות נפש.
וולף גלפרין: הנער שהציל את ילדי קובנה
וולף היה רק בן 17 כשנאלץ להפוך ל"אבא" עבור קבוצת ילדים במחנה הריכוז שטוטהוף. בתנאים של רעב קיצוני ואימה, הוא שמר על צלם האדם שלהם. הוא לימד אותם תרגילי סדר כדי לחזק את הגוף והנפש, הדריך אותם לחלוק את האוכל הדל באופן שווה וחינך אותם לערבות הדדית. מתוך קבוצה של 131 ילדים, כ-30 שרדו – כולם העידו כי הם חבים לו את חייהם.
מרסל מרסו: האמנות בשירות החיים
רבים מכירים את מרסל מרסו כגדול הפנטומימאים בעולם, אך המרכז חושף את הפרק הפחות מוכר בחייו: כחבר במחתרת היהודית בצרפת, הוא הוביל קבוצות ילדים לגבול השוויצרי כשהם מחופשים לצופים בטיול. מרסו השתמש בכישרונו כדי לשמור על הילדים שקטים וממושמעים במהלך המסעות המסוכנים בהרים. הפנטומימה הראשונה שלו לא הייתה על במה, אלא ככלי הצלה לחיים.
הסיפור המופלא של המחרת היהודית בצרפת – "גבורה ללא יריה אחת"
בהרצאה המרתקת "ללא ירייה אחת" שהתקיימה ערב יום השואה השבוע בבית מעיינות בקרית אונו, גולל אהוד רויטמן את מסכת הגבורה השקטה והמתוחכמת של המחתרת היהודית בצרפת, סיפור המהווה עמוד שדרה בתולדות ההצלה היהודית בשואה. רויטמן, בנם של לוחמי המחתרת שלומית ואריאל רויטמן, תיאר כיצד הפכו הדיו, הנייר והתושייה לכלי נשק מתוחכמים מול מכונת ההשמדה הנאצית, דרך הקמת מעבדות זיוף בגרנובל שסיפקו אלפי תעודות זהות ואישורי עבודה מזויפים. אחד השיאים המבריקים שתיאר היה מבצע ההסוואה של יהודים כ"כורי פחם פולנים", תרמית שהעניקה להם חסינות וזכויות תנועה בזכות מסמכים שזויפו בכישרון רב על ידי אנשי המחתרת. לצד הזיופים, רויטמן הדגיש את גבורת הנשים בנתיבי ההברחה המסוכנים לשוויץ ולספרד, תוך שהוא מזכיר את הקרבתן של מריאן כהן ומילה ראסין ששילמו בחייהן כדי להציל ילדים, ואת הסיפור עוצר הנשימה של רות ("רנה") שהעזה להתחזות לקצינת גסטפו כדי לחלץ תינוקת ממנזר רגע לפני פשיטה גרמנית. גבורה זו, שפעלה ללא גב מדינתי ותחת סכנת מוות מתמדת, היא שהובילה בסופו של דבר לכך שכ-75% מיהודי צרפת שרדו את המלחמה – נתון המדגיש את חשיבותם המכרעת של המצילים היהודים שפעלו למען עמם בתושייה עילאית.
מוזיאון של ערכים בלב הפריפריה
מוזיאון וילפריד ישראל קיים כבר 75 שנים, ולמרות המרחק הגיאוגרפי, הוא מהווה מרכז ערכי תוסס. "אנחנו בפריפריה וצריך להגיע לכאן במיוחד," מודה נורית, "אבל אנחנו מציגים כאן אמנות מעולה וערכים של תרבויות המזרח לצד מורשת יהודית ייחודית".
הקשר בין המוזיאון לקיבוץ הזורע נשמר עד היום. למרות שהמוזיאון פועל כגוף עצמאי, הוא נותר נטוע בלב הקהילה שהקימה אותו. "אנחנו רואים את עצמנו חלק מקהילת הקיבוץ, ובו בזמן מגדלור של אמנות ותרבות עבור כלל הציבור," היא מסכמת.
הרהורים לסיום: חבל הצלה לרוח האדם
ביציאה מהמוזיאון, הדימוי של החבל – "חבל ההצלה" – מקבל משמעות חדשה. הוא לא רק כלי פיזי למילוט, אלא סמל לאחריות אישית. המצילים היהודים הוכיחו שגם כשהקרקע נשמטת תחת הרגליים, אפשר להישאר זקופים ולהושיט יד.
כפי שנכתב על אחד מקירות המרכז: "לעזרה לבני אדם אחרים אין קו אדום". זהו המסר שוילפריד ישראל והמצילים האחרים מותירים לנו: הידיעה שבתוך המציאות המורכבת ביותר, תמיד קיימת הבחירה להיות אנושי. בקיבוץ הזורע, בין פסלי בודהה לסיפורי מחתרת, מצאתי הוכחה לכך שגם בשעות החשוכות ביותר, רוח האדם מנצחת.
