המסע שלי התחיל ביציאה לדרך רגלית של ארבעה קילומטרים אל עבר קבר הנביא שועייב. פעם כך עלו העולים לרגל (בערבית 'זיארה') שהגיעו מכל קצוות הגליל על גבי סוסים, חמורים ובאופן רגלי. זהו רגע של חסד בסוף האביב הגלילי; השדות שסביבי כבר חצי מוזהבים, משתלבים בירוק שעוד נותר, ומתחתיי נפרשים יופיה הכחול והשקט של ימת הכנרת. לרגע אחד, הטבע נראה שלם: איילה ושני גוריה חולפים בתוך העשב הגבוה, מתעלמים לחלוטין מהמשקעים ההיסטוריים שרובצים על האדמה הזו.
מעליי מתנשא הר הגעש הכבוי, עליו התרחש לפני יותר מ-800 שנה קרב קרני חיטין, הקרב שחרץ את גורל האזור בין המצביא המוסלמי סלאח א-דין לכוחות הצלבנים. מתחתיי, מצוק הארבל, המקום בו התבצרו קנאי הגליל היהודים לפני אלפיים שנה. מסורת דרוזית מרתקת גורסת כי בלילה שלפני הקרב המכריע, חלם סלאח א-דין על מלאך שהבטיח לו ניצחון בתנאי שלאחר הקרב ירכב מערבה. המקום בו יעצור סוסו, כך נאמר לו, יהיה אתר קבורתו של שועייב. סלאח א-דין אכן רכב, איתר את המקום, והדרוזים בנו כאן את האתר המקודש אליו אני מגיע כעת בסוף ההליכה.
קודש, חול וגלימות של נזירים
כשאני עולה במעלה הגבעה שממול כפר זיתים, נחשף לפני מבנה אבן רחב ממדים, מרשים בעוצמתו המאופקת. המתחם בנוי בסגנון המשלב אלמנטים אסלאמיים מסורתיים עם השפעות ממלוכיות – קשתות רחבות, אבן גיר לבנה וחללים פתוחים המשרים שלווה. דגלי העדה בחמשת צבעי האמונה מתנפנפים מעל גן מטופח ומתחמי קמפינג עמוסים במשפחות .
אני עולה במדרגות, חולף על פני החִ'ילְוֶוה – בית התפילה הדרוזי הצנוע. בכניסה לקבר, המעבר לעולם אחר מושלם: הגברים חובשים כובעים, הנשים מכסות את שיערן, ואלו שהגיעו במכנסיים קצרים מתעטפים בגלימות ארוכות עם ברדסים, המזכירות באופן מפתיע קפוצ'ונים של נזירים נוצרים.
זהו המקום הקדוש ביותר לדת הדרוזית בעולם. דת אוקולטית (מהמילה הלטינית Occultus – נסתר), שבה סודות האמונה נשמרים רק עבור העוקאל ('Uqqāl) – אלו שבחרו בדרך הדת ועברו הכשרה מתאימה. תור ארוך משתרך בכניסה להיכל. בפנים, תחת נברשת ענקית, נמצאת חלקת הקבר המכוסה בבד משי מוזהב בצבע ירוק עמוק. המאמינים מנשקים את הקבר ועוברים לקצה האולם, אל הגומחה בה נמצאת, על פי האמונה, טביעת כף רגלו השמאלית של הנביא יתרו (שועייב). רבע מהאוכלוסייה הדרוזית הם דתיים, אותם ניתן לזהות בנקל לפי מכנסי השרוואל ו "לפה אלעמאמה" (اللفه العمامه), שהוא תרבוש לבן עגול שמונח על ראשם
הקונצנזוס של סאדק עזאם
בירידה למתחם הקמפינג הגדול, שם עשן המנגלים וריח הבשר ממלאים את האוויר, אני פוגש את סאדק עזאם מאבו סנאן. סאדק, קצין ביטחון בבנק מסד, מתגלה כבעל ידע רב בכל הקשור למצב הגיאו פוליטי המורכב שהעדה נמצאת בו כיום. השיחה גולשת מהר מאוד אל מעבר לגבול, אל המצוקה של האחים בסוריה.
עבורו ועבור יתר הקהילה הדרוזית המלחמה האחרונה היא לא אירוע חדשותי רחוק, אלא איום קיומי. "אין אף אחד פה בעדה שלא מתעניין," הוא אומר לי. "מה שקורה בסוריה נוגע בכל בית ובית. זה משהו שמאחד את כולם".
סאדק משרטט תמונה קודרת של המציאות בסוריה מאז עליית משטרו של ג'ולאני. הוא מדבר על הטבח ב-2015 בצפון סוריה, אך שיא הכאב מגיע כשהוא מדבר על יולי 2025 – המתקפה הגדולה על ג'בל א-דרוז (הר הדרוזים), המעוז הגדול בעולם המונה כ-700 אלף איש. "זה היה 7 באוקטובר על סטרואידים," הוא אומר בזעזוע. 36 כפרים נפלו, 5,000 איש נטבחו, ונשים וילדים עברו זוועות בלתי נתפסות. "פשוט החליפו את הקצב אסד בקצב של ג'ולני," הוא מסכם במרירות.
הדרישה: לא חיילים, אלא אש
התסכול של סאדק מופנה גם כלפי פנים. הוא מזכיר את הבטחות הממשלה לשמור על הדרוזים, הבטחות שלדבריו לא מומשו בזמן אמת, עד שהעדה בישראל חסמה כבישים והכריחה את הצבא להתערב.
כשאני מנסה להבין עם סאדק עד כמה רחוק ישראל צריכה ללכת, הוא מפגין ריאליזם קר. הוא מבין שכיבוש קרקעי של מחוז סווידה הוא לא ריאלי בגלל מחוז דרעה הסוני המפריד ביניהם. "אנחנו לא רוצים שחיילים ישראלים ימותו שם," הוא מדגיש. מה שהוא והקונצנזוס הדרוזי מצפים לו הוא גיבוי אווירי וארטילרי מסיבי לכוחות הדרוזים החמושים בסוריה. זהו המפתח להחזרת 200 אלף האנשים שהפכו לפליטים בתוך המחוז הדרוזי
מטאפורת המגש שמרעיד את הגליל
לצד סאדק אני פוגש את ספדי, גם הוא מאבו סנאן, המייצג את הפן הדתי והשורשי של העדה. ספדי, שמשפחתו הענפה נותרה בסוואידה עוד מימי אביו שהגיע לארץ לפני 48', מעניק לי את הדימוי המזוקק ביותר למצבה של העדה: "הדרוזים הם כמו מגש של כסף. אם תיתן מכה בנקודה אחת על המגש – כל המגש ירעד וישמיע צליל. כך אנחנו. מכה בדרוזי בסוריה מרעידה את הלב של הדרוזי בישראל".
הנאמנות הזו, ה"חיפז אל-איח'ואן", היא שהובילה את הדרוזים בגליל לאסוף מזון, כספים ותרופות ולשלוח אותם דרך ירדן לאחיהם הנצורים. בזמן שמשפחות חוגגות על המחצלות והילדים משחקים
החגיגות בנביא שועייב מסתיימות בברכה המקובלת "זיארה מקבולה", אך השנה היא מהולה בתפילה חרישית לשובם של הפליטים לכפריהם. אחד מנכבדי העדה כותב השבוע לרגל החג שברית הדמים בין העדה ליהודים שורשיה החלו עוד בימיו של יתרו חותן משה מייסד העדה וכאן מקברו הקדוש כשדגלי העדה לצד דגלי ישראל מתנופפים ברוח הברית חיה וקיימת, חוצה גבולות ופוליטיקה
