בבוקר יום שישי שטוף שמש בקיסריה, בביתה של כרמית ידיד שפתחה את לבה, התקיים מפגש נדיר של יצירה ושכול. אימהות שנפגשו במסע חוסן באוגנדה החליטו להוציא את היצירה מהסטודיו הביתי אל המרחב הציבורי. איתן אלחדז ברק יצא לפגוש את הנשים שבוחרות בכל בוקר מחדש לקום וליצור – ומנכיחות את בניהן דרך החומר, החוט והמילה
הרוח החיה מאחורי היריד היא מיכל בנימין, אמו של סרן (במיל') ניר בנימין ז"ל, מ"מ בגדוד 8208 שנפל באסון קריסת המבנים בעזה. כשמיכל מנסה להגדיר את מהות העשייה שלה, היא בוררת את מילותיה בזהירות מול המצלמה: "איך לומר… המילה 'נחמה' היא מילה גדולה, המילה 'ריפוי' היא מילה ענקית. היצירה פשוט נותנת לנו רגע של שקט, של תנועה. רגע של רצון לקיים ולחיות את החיים האלה, שזה אתגר בפני עצמו". לדבריה, הבחירה ביצירה היא המענה היחיד לכובד האובדן: "הכי קל זה ללכת לדיכאון ולעצב, והעצב קיים. אנחנו פשוט מגדלות את הכאב".
הניצוץ שהוביל להקמת המיזם נולד בתוך ג'יפ מאובק באוגנדה, במהלך מסע חוסן של עמותת "Journey for Hope". מיכל מדגישה כי לא דובר במעגל טיפולי שנועד לחטט בנפש הפצועה, אלא בטיול של "קבוצת שוות" שיצר מעגל כוח חדש. "היריד הזה נולד מתוך השיחות בג'יפ," היא משחזרת, "מי מאיתנו חשבה אי פעם לצאת לאוגנדה? והנה אני עוד חושבת לחזור לשם אחרי כל מה שעברנו". מתוך אותה שותפות גורל צמחה גם האומנות האישית שלה – עציצי סוקולנטים שהיא מטפחת כבר שנה וחצי כחלק מטיפול בגינון, שהפך עבורה לעדות חיה לצמיחה שממשיכה להתקיים לצד הגעגוע.
הצוואה שעל הקיר: "להיות טוב יותר"
שרון בן צבי מציירת את דמותו של בנה עידו כאיש מדבר בכל רמ"ח איבריו, לוחם שריון שאהבתו הפראית לטבע ולחמורים החלה עוד בשנת השירות בניצנה – שם הקדיש את לבו להצלת חמורים שעברו התעללות. אהבה זו, לצד חיבתו העזה לקפה ולמנהגו הייחודי "לאכול בירה" נרקמו לכדי לוגו משפחתי המשלב חמור, בירה, קפה ומעטר חולצת הנצחה עליה מוטבעות האותיות BNZV ואיורי נוף מדברי. עידו חלם להקים חיים משותפים בלב המרחבים הפתוחים יחד עם זוגתו שירה, אותה הכיר באותה שנה, אך מעל לכל אלו נותרה הצוואה המוסרית המזוקקת שתלה מעל מיטתו בקורס מפקדי טנקים: "להיות טוב יותר בתור בן אדם מכל המובנים". המילים הללו הפכו למצפן עבור שרון, שבמהלך מסע ג'יפים מטלטל באוגנדה מצאה את הכוח לעשות "משהו טוב" ולהקים מיזם בטבע לזכרו, שמתגבש כמרחב אקולוגי חי ופועם בסמוך לקיבוץ שמרת, משותף לעידו ולבן הקיבוץ רס"ב גיא עידן שנפל באותו יום נורא בלבנון. במקום שבו נחים השניים, מקימה המשפחה מצפה צפרות, גשר מעל נחל יוסף וטריבונת התכנסות לפק"ל קפה כפי שעידו כה אהב, במטרה להפוך את המקום למרכז חינוכי המנגיש את זכרם דרך חיבור בלתי אמצעי לשקט, לטבע ולרוח האנושית.
הגלים הכחולים של מתן
עבור מירי אקשטיין מאבן יהודה, החיבור לחומר נולד מתוך שיחה של "לפני" וגעגוע של "אחרי". בנה מתן, הילד הרביעי והצעיר שהיה ה"מתנה", האור והדבק המאחד של המשפחה, נרצח באכזריות במסיבת הנובה יחד עם חבריו הטובים אדיר מסיקה ועילי נחמן, כשעמדו יחד במיגונית והצילו חיים של אחרים. מתן היה "ילד ים" אהוב, גולש גלים בנשמה ומדריך פופולרי שהיה אמור להתחיל לימודי הנדסת חשמל – אדם שחלם, לחם ונגע בכל מי שפגש בדרכו. בסטודיו הקטן שהקימה לזכרו, ורדי הופכת את הבוץ והחמר לשפה של נחמה. על שולחנות התצוגה נפרשת פלטה שלמה של גווני כחול עמוק, כלי קרמיקה מעוטרים במוטיבים של גלים זורמים, לבבות קטנים וקערות צבעוניות – כולם הומאז' לים שהיה אהבתו הגדולה ביותר. הסטודיו הפך למקלט חי עבור חבריו של מתן, שמגיעים עד היום כדי לשבת סביב השולחן, לגעת בחומר הגולמי ולפרוק את הלב, בדיוק במקום שבו היצירה והזיכרון נפגשים בין הגלים.
המנדלה של נועם והתפוח הירוק
השם נועם הלם אותו בדיוק: הוא היה אישיות שקטה אך עוצמתית, מקשיב הרבה יותר משהוא מדבר, נחוש ודעתן שתמיד ידע לנהל ויכוח בכבוד ובתבונה. נועם ברזילי מכוכב יאיר, לוחם ביחידת אגוז, היה ספורטאי בנשמתו – החל מהמגרשים של אליצור כוכב יאיר ועד לקבוצת המנהיגות של "חמש אצבעות". אך יותר מכל, הוא זכור בזכות סימן ההיכר הייחודי שלו: האהבה הבלתי מתפשרת לתפוחים ירוקים, שליוו אותו מהילדות, דרך שנת השירות בפנימיית "תל ברוך" ועד לשירותו הצבאי. באופן מצמרר, נועם נפל בקרב בערב ראש השנה 2024, שלושה שבועות בלבד לפני שחרורו, והתפוח הירוק הפך לסמל של התחלה שנגדעה.
אמו, זוהר חיה, מצאה את המזור שלה באומנות המנדלה בנקודות (Dot Art), טכניקה שדורשת סבלנות אין קץ ודיוק כירורגי. בסרטון ניתן לראות את ידיה העמלות על יצירות מרהיבות, שבהן מאות נקודות צבעוניות מצטרפות לכדי דפוסים מעגליים הרמוניים ומהפנטים. כל נקודה היא עולם ומלואו, וכפי שזוהר מסבירה ברגישות: "זו אומנות תרפויטית – לעבור נקודה אחרי נקודה. זה עוזר לי לנשום". העבודות שלה, המתאפיינות בצבעוניות חיה שפורצת מתוך הרקע הכהה, נראות כמו ניסיון עיקש לסדר את רסיסי הכאב לכדי תמונה שלמה, שבה כל נגיעת צבע על הקנבס היא פעימת לב של זיכרון וגעגוע.
סורגים זיכרון
עבור סימה אשואן מנתניה, כל עין שנסרגת היא חוט המקשר בינה לבין בנה סהר, שנרצח בשבעה באוקטובר. סהר, שחלם להיות מעצב גרפי, הותיר אחריו צוואה אמנותית בלתי צפויה: הודעת אימייל שבה חתם את שמו בלוגו דיגיטלי בעיצובו – "by sahar art". לאחר נפילתו, החליטה סימה להפוך את החלום הגנוז של בנה למציאות חיה, והקימה את המותג "Moon by S.A".
הלוגו, המוטבע בגאווה על כובעי הצמר והפריטים הסרוגים שהיא יוצרת, משלב ציור של ירח (סהר) עם ראשי התיבות של האם והבן. "אור הירח שלי," היא מספרת בערגה. במיזם הזה, השניים שותפים מלאים: סימה פועלת בידיה, וסהר מוביל אותה ברוחו, בהשראתו ואפילו בבחירת הצבעים. עבורה, הסריגה היא הרבה מעבר למלאכת יד; היא התרפיה שמאפשרת לה לנשום בתוך הצער הכבד. "אני מרגישה ששסהר מוביל אותי ליצור," היא אומרת תוך שהיא מלטפת את סמל הסהר שעל הכובע, "בתוך התקופה הזו של כאב וגעגוע, היצירה המשותפת שלנו היא המקום שבו אני מוצאת אוויר".
קשר מות ותקווה: המילים של עדי
בפינה שקטה של היריד יושבת ד"ר עדי ליבנה לוגר, אישה שבימי שגרה מחזיקה בדוקטורט במדעי הרפואה ומנהלת מערכות משאבי אנוש, אך כאן היא מתגלה כמשוררת ש"מבעבעת" מילים מתוך השבר. בנה אסיף, תותחן בגדוד 77 של חטיבה 7, נפל בצפון הרצועה שלושה ימים בלבד לאחר תחילת התמרון הקרקעי. עבור עדי, הקיבוצניקית מיגור שכתבה בעבר רק למגירה, רגע הנקישה על הדלת היה הרגע שבו הברז נפתח ללא יכולת סגירה: "כבר אז אמרתי לעצמי שהפסקתי לדאוג והתחלתי להתגעגע," היא משחזרת. המשפט הזה, שתקתקה בטלפון שעתיים לאחר הבשורה, הפך ליריית הפתיחה של ספר שיריה "קשר מוֹת".
הספר, שנמצא כבר במהדורתו השלישית – הישג נדיר ומרהיב לספר שירה – אינו רק קינה. כפי שמעידה כותרתו המצמררת ("אַתָּה וַאֲנִי כְּפוּתִים / זֶה לָזוֹ / בְּקֶשֶׁר מוֹת"), הוא מתעד את הדיאלוג האינסופי עם אסיף ואת הניסיון לעכל את הבלתי ניתן לעיכול: "הַבֶּנְשֶׁלִּימֵת. הוֹפֶכֶת בָּהֶן: מֵת הַבֵּן שֶׁלִּי… אוּלַי יִתְפָּרְקוּ בְּעָמְקֵי הַבֶּטֶן". למרות הכאב הגולמי, עדי מצליחה להכניס לתוך השורות גם שנינות והומור מפתיע, המאפיינים את מנעד הרגשות המורכב של "מועדון השכול". לצד הספר, היא מציגה ביריד גם כרטיסי ברכה עדינים בעבודת יד, תחביב ישן שחזר להעניק לה רגעי שלווה של מלאכת כפיים בתוך השקט שאחרי הסערה.
האור של אור
שירן כץ ממעלה אדומים מביאה ליריד את קולם של האחים – אלו שנושאים לעיתים "כאב שקוף" בצל אובדן ההורים. אחיה, סמ"ר אור כץ ז"ל, היה בחור שחיוך תמידי היה נסוך על פניו, כזה שתמיד נענה ראשון לכל מי שזקוק לעזרה. בגיל 16 עבר אור מהפך פנימי וחזר בתשובה; למרות ההתלבטות אם להמשיך ללימודי ישיבה, הוא בחר לבסוף להתגייס כחובש קרבי בגדוד שמשון של חטיבת כפיר. שם, בשטחי הלחימה, הפך למנהיג טבעי; המפקדים סמכו עליו כל כך, עד שהטילו עליו תפקידי פיקוד משמעותיים למרות שלא נשא דרגות רשמיות.
מאז שנפל בקרב בעזה ב-11 בנובמבר 2024, שירן רואה בהנצחתו שליחות חיים, אך הצוואה המזוקקת ביותר שלו התגלתה בפתק שהשאיר בטלפון הנייד שלו: "אם יקרה לי משהו, תמיד תישארו בשמחה". המילים הללו הפכו למצפן עבור המשפחה כולה בתוך החשיכה. כאשר נולד לאור אחיין חדש תשעה חודשים לאחר נפילתו, הבקשה של המשפחה הייתה מטלטלת: "תעשי משהו שהאחיין יכיר את דוד שלו". כך נולד ספר הילדים "האור של דוד", פרויקט שנועד להעביר את הרוח של אור לדור הבא, כשההכנסות מוקדשות לכתיבת ספר תורה לזכרו. לצד הספר מוצגות בדוכן עבודות הקרמיקה העדינות של אימם, שהחלה ליצור לאחר האסון כדי למלא את ימיה בנחמה. "השליחות שלי היא להמשיך אותו," מסכמת שירן, "שכולם יידעו איזה אדם מיוחד הוא היה, ושהצוואה שלו הייתה שנבחר להמשיך הלאה דווקא מתוך שמחה".
סימני דרך לדור שלם
הסיפור של נירית ברנשטיין ושל בנה בן הוא מלאכת מחשבת של זיכרון שנחרט במתכת יקרה. נירית, צורפת ומעצבת תכשיטים מזה 19 שנה, מצאה את עצמה מתעלת את הגעגוע הבלתי נגמר לבנה הבכור לקולקציית הנצחה שכולה תפילה. בן, דור שלישי למשפחת לוחמי קראטה, היה בחור שחגג את החיים בכל פעימת תופים ובכל רכיבה על אופניים בשבילי מושב ציפורי. הוא היה לוחם שריון גאה בחטיבה 7, שבנה לעצמו חיים מאושרים ומלאי תנופה יחד עם בת זוגו ליאל, עד לאותו בוקר שחור בפרדסי רעים לאחר שנמלט ממסיבת הנובה
בדוכן של נירית בקיסריה, התכשיטים הופכים למילים של דור שלם. הקולקציה כוללת את המילים 'תקווה', 'אמן' ו-'HOPE', לצד סמל הנובה ומגן דוד – סמלים שהפכו מכורח הנסיבות לאבני הדרך של הטראומה והתקומה הישראלית. כל צמיד, עגיל או שרשרת הם עדות לברק בעיניו של בן ולצחוק המדבק שלו. המיזם הזה הוא לא רק אומנות, אלא משימת חיים: כל ההכנסות מוקדשות להקמת פינת הנצחה לבן במושב ציפורי, המקום בו גדל ואותו אהב. שם, בין העצים והשקט של העמק, ימשיך להדהד החיוך של בן – דרך המקום שייבנה לזכרו ודרך התכשיטים של אימו, שמחזיקים בתוכם את האור הגדול שפיזר סביבו.
תכשיטים כפלסטר לנפש
רס"ר (במיל') איתי אזולאי, היה עלם חמודות שחי ב-25 שנותיו בעוצמה שמרבית האנשים לא חווים במאה שנה: הוא היה סטודנט מצטיין להנדסת חשמל, מנהל בר בקיסריה ולוחם ביחידת הניוד המבצעי שנפל בלבנון לאחר שנה של לחימה רציפה. איתי, שהקפיד להביא לאימו פרחים בכל יום שישי, היה חותם כל מפגש או הודעה במילה שהפכה לסימן ההיכר שלו: "אוהבים".
בדוכן של זהר, התכשיטים אינם רק פריטי אומנות אלא "פלסטר לנפש" – ניסיון מוחשי לחבוש פצע שאינו נראה. הקולקציה שיצרה, המבוססת על האהבה של איתי לתכשיטים עוד בחייו, כוללת מוטיבים מצמררים ומרגשים של לבבות אנטומיים עטופים בפלסטרים מכסף, כנפי מלאך וטבעות הנושאות את המילה "אוהבים" בכתב ידו. "בכל בוקר אני קמה וחושבת איזה תכשיט אכין לאיתי היום," היא משתפת ברגישות. הדרייב ליצור, שהתגבש במהלך מסע החוסן לאוגנדה, הפך עבורה לכלי שמאפשר לצאת מאזור הנוחות, להנכיח את הכאב בציבור ולהמשיך להרים את הראש בגאווה לזכרו.
סוף דבר
היריד בקיסריה הוא עדות חיה לכך שהזיכרון אינו חייב להיות אנדרטאה או מונצח רק בטקסים רשמיים. עבור אותן אימהות , היצירה היא התנועה שמאפשרת להן להמשיך ללכת, יד ביד עם הבנים, ולהנכיח את האור הגדול שהם השאירו אחריהם בעולם. בין החמר לסריגה, ובין השירה לצורפות, הן הצליחו ליצור מרחב שבו הכאב אינו רק משקולת, אלא חומר גלם שמתוכו צומחת תקווה ותקומה. בסופו של יום, הנשים הללו מוכיחות שגם כשהלב פצוע, הידיים יכולות לרקום משמעות חדשה, ולהפוך את הגעגוע למעשה של חיים.
